היא התפטרה. ככה, בפתאומיות יחסית ומבלי לספר לי, ודווקא עכשיו יותר מאי-פעם יש לי את החשק לברוח אליה. אני רוצה לארוז תיק קטן, למלא אותו בשמלות הפרחוניות והחציות המתנפנפות שכבר שלפתי לקראת הקיץ, תיק איפור, נעלי בובה וה"מגהץ" שלי, אותו מכשיר קטן וחמוד שמחליק לי את השיער ושאת קיומו אני לרוב מכחישה. אהה, וכמובן ספר או שניים ומתנה בשבילה, משהו שיעשה לה טוב.

אני רוצה לבוא אליה בהפתעה גמורה ולהגיד "היי, זוכרת שיש לך אחות?", תוך התעלמות מוחלטת מכך שעבורה אני בסה"כ בת הדודה. היא כנראה תצחק, מעט איתי ומעט עלי, ותגיד לי "תרגישי בבית". ואני... אני אשאר לשבוע ואולי לשבועיים, אסדר ואנקה, אבשל לה ארוחות ואכין קינוחים. היא תנוח, תשלים שעות שינה ולבסוף תתחיל לשלוח קורות חיים לכל בתי החולים שבסביבה. אבל עד שהיא תמצא עבודה חדשה נרשה לעצמנו להתבטל קצת. בבקרים נישן עד מאוחר ובערבים ניסע לתל-אביב הקרובה מדי, נישב בפאב או סושייה או כל מקום אחר, נצחק ונדבר ונרכל.

אני ארגיש קצת חיים, קצת עיר ומציאות, והיא תשלים אוויר לנשימה וחופש, ובגדול הכל יהיה טוב ותלוש מהחיים הרגילים שלנו בצורה החיובית ביותר של התלישות. היא תהלך לידי על העקבים הגבוהים שלה, גבוהה, בלונדינית ויפה בטרוף, ואני אשאר ילדת פרחים קטנה ונאיבית בביצה האורבנית של תל-אביב, ולא יהיה לי אכפת. זו תהיה החופשה האולטימטיבית או לפחות היחידה שאוכל לממן במצבי המובטל, אבל העיקר שזו תהיה חופשה שלנו ביחד, שתי קרובות משפחה זרות כמעט לגמרי שמעמידות פנים שהן אחיות.

אבל זה לא יקרה, כי לי יש את הלימודים שלי והאמת שלה את שלה. אני קורסת תחת עומס והיא עייפה מדי מכדי לארח אותי, מה גם שאני לא משתגעת על תל-אביב. אז כנראה שאשאר בפרבר שלי, אותו אחד שאפשר להכתיר בתור הגידול של הגידול של הגידול של חיפה, עם כל השמלות ונעלי הבובה, השיער שצריך להחליק והפרחים שלי.