עכשיו אני מרגישה אותה, את העייפות המצטברת הזאת. היא נחתה עלי כמו משום מקום, ואני מבינה לפתע שקרוב לחודש עבדתי על ריק, על מצבורי אנרגיה מדומים נטו, על הניצוץ האחרון של הכוח. עכשיו אני רוצה לישון, לישון, לישון ורק לישון. שבוע, שבועיים, חודש... או לפחות כמה ימים טובים. ואחרי זה, ים והעיר הגדולה, סושי וחֶברה טובה ו"פרידה" סופית מהברברי, אבל זה כבר סיפור לפעם אחרת. ליתר דיוק, אלה הם כמה סיפורים לפוסטים אחרים שכנראה יכתבו אי-שם בעתיד הקרוב, ובינתיים תאחלו לי "לילה טוב" ותקוו שאני אתעורר לפני יום שישי. לא, לא כי אני איזו חיית מסיבות או כי יש לי עם מי לצאת. פשוט על הבוקר מצפה לי פגישה עם שתי השותפות שלי לעבודה מסכמת באחד הקורסים, ותאריך ההגשה הולך ומתקרב. זה הכול.

רות סוף,

לבינתיים.