את המשך הלימודים בשנה.

איזו החלטה.

איזו הקלה.

איזו תחושה מוזרה ולא ברורה לחלוטין, אבל לא רעה במיוחד.

הבריאות הולכת ומתדרדרת, ההתקפים הולכים ומתעצמים, הכאבים חזקים מאי-פעם וגם המוטוריקה נפגעת, ואני מוציאה אט-אט את הנשמה על לימודים: עושה מבחנים, מגישה עבודות, מציגה רפרטים. די! יש צורך במרחב נשימה, אחרת אני "אשרף" מהר מדי, אבזבז סופית את הכוחות האחרונים ואקרוס. אז אחרי ארבע שעות שינה בלבד בלילה, וטונות של זמן פנוי לחשיבה, החלטתי לעשות מעשה ולדחות את ההשלמה של ההשכלה הגבוהה שלי. בינתיים ה-B.A שאני מסיימת בעוד סמסטר יספיק לי, אבל ה-M.A כבר יצטרך לחכות. אני צריכה קצת זמן לאגור כוחות, למצוא עבודה, לחסוך למימון התואר, לעשות סוף-סוף (רשמית אחת ולתמיד) רישיון נהיגה, לעבור עוד כמה וכמה רופאים, לחפש טיפולים חדשים, לעשות מבחן באנגלית (שהוא תנאי קבלה לתואר המתקדם), להשקיע גם קצת בחיים החברתיים ואולי אפילו למצוא איזה חצי שני סורר (לא שמישהו באמת מעוניין בבחורות עם מחלות כרוניות קשות, אבל אני לא נכנעת), ובגדול פשוט לנוח מעט מלימודים אינטנסיביים.

אז זהו זה, החלטתי לדחות, וטוב שכך.

ומשהו קטן, ולא קשור, אבל בהחלט ברוח הוולנטיינס דיי המתקרב ובא:

סיפור חיי...

פלוס-מינוס.

נראה לי שצריך לעשות משהו בקשר לזה, לא?

שלכם,

ליז