זכרונות

כשנכנסתי לבניין בפעם הראשונה, הרגשתי זרה. לא שייכת. שאלתי את עצמי "מה אני עושה כאן?" "זה לא המקום שלי" חשבתי.
הסתכלתי על הקירות הלבנים, התאורה המסנוורת, הכל היה נראה מת. שומם. ריקני. כאילו לא נכנס אדם למקום הזה כבר יותר מידי זמן.
רציתי לצאת כמה שיותר מהר ולהיכנס לבניין ממול. המקום שאני מרגישה בו בבית. המקום שהיה הבית השני שלי לשלוש שנים.

גם בבניין ממול הקירות לבנים והתאורה מסנוורת, אבל האווירה שונה. יש אווירה של משפחה. הרגשה של שייכות. "פעם הייתי חלק ממשהו" נזכרתי.

גם בפעם העשירית, ואפילו העשרים, אני עדיין מרגישה זרה. רוצה כל כך לברוח לבניין ממול, לראות פנים מוכרות. פנים אוהבות שמבינות, מחבקות.

אבל זה לעולם לא יהיה אותו הדבר. עכשיו אני חלק ממשהו אחר, מאיים יותר, רציני יותר. חלק ממשהו שאני לא רוצה לקחת בו חלק, מעדיפה להישאר מאחור, בעבר שאהבתי.

הקטע הזה מדבר על המעבר שלי מחטיבת הביניים לתיכון, ועל כמה שאני שונאת אותו.

הלוואי והייתי יכולה לחיות בעבר ולהישאר שם לנצח.