אני כל כך מבולבלת

לא יודעת אם אני מתגעגעת אלייך או לתחושה.

עברה שנה, ואתה בן זוג של אחת החברות היותר טובות שלי, הבן אדם הכי מלאך שהכרתי בשיא הרצינות. אני מרגישה כל כך אשמה לחשוב על זה בכלל שאני לא יודעת איפה לקבור את עצמי.

אוף אני לא יודעת מה קורה לי, אני רוצה את הכל שוב.

את הנשיקות, את הליטופים, את השיחות הארוכות בטלפון, את הגעגועים ואז ההרגשה הזאת שאנחנו רואים אחד את השני, את הריבים, את הבכי, את ה"חלמתי עלייך אתמול", את האסאמאס בבוקר מהפאלפון של אבא שלך כי לך אין הודעות, את החיבוקים החזקים, את החולצה שלך שתמיד שכחת אצלי, את הבדיחות שלך, הקטעים המעצבנים, את הצפירה מחוץ לבית שלי שאתה באמצע העבודה והתחשק לך לראות אותי,

את הריצה ההיא שרצת ששמעת בטלפון שאני בוכה כי רבתי עם חברה, את המועקה, את הפרידה שיזמתי, את החרטה, את האסאמאס "אני עדיין אוהב אותך", ואז את האסאמאס "הייתי עם מישהי אחרת".