קורה לי יותר מידי בזמן האחרון שאני פשוט חושבת על כמה בא לי לחזור לכתה י"ב. אני מתגעגעת לאנשים שהייתי בקשר איתם תכלס רק כי הם ישבו לידי בשיעור, או להבריז ביחד עם חברות, או ללמוד למבחנים ואז לסמן עליהם וי ולהרגיש טוב עם עצמי.
אבל אחר כך אני כועסת על עצמי. למה אני צריכה להתגעגע? מה רע לי עכשיו?
בלגנים קצת עם החברות תמיד יהיו, ואני תמיד אצטרך להתמודד עם דברים שיציקו לי. נכון שזה קשה, השינוי שגרה הפתאומי הזה, חברה שמתגייסת, חבר שבצבא, חברות שנכנסות למכינה, פתאום הכל בוגר יותר וזה מפחיד.
אבל אני חושבת כמה חיכיתי לתקופה הזו, כמה היא נראתה לי מושלמת. אני זוכרת שתיארתי את זה כמו "החיים המושלמים, כי אתה בן 18, אבל אתה עדיין גר עם ההורים, אתה עובד, אבל כדי לבזבז את הכל על בילויים, ואין שום דבר שאתה לא יכול לעשות".
אז למה פתאום שהתקופה הזאת באמת הגיעה, אני מתעסקת במה שחסר, מה שכבר אין, מה שמפחיד אותי?
אני כל כך רוצה להשתחרר מהמחשבה הזאת ואני לא יודעת איך עושים את זה. נמאס לי שפעם בכמה זמן אני מוצאת את עצמי מוטרדת ממה שיהיה השנה, או מבואסת על מה שכבר נגמר בשנה שעברה.
אני רוצה לאחל לעצמי שנה של התחלות חדשות, אבל קלות ומספקות, שנה של חברים ושל כיף, אבל גם של התבגרות והתמודדות.
אני רוצה שהכל יישאר קרוב אליי ובדיוק כמו שהוא היה עד עכשיו, אבל גם לקבל שינויים ואנשים חדשים.
אני לא בן אדם שמתלהב כל כך משינויים, לוקח לי זמן עד שאני מתרגלת למצב מסויים ומוצאת לעצמי את האנשים שלי ואת הפינה שלי, ותמיד קשה לי שלוקחים לי את זה.
אני חושבת שהשנה זה יהיה הדבר הראשון שאני אצטרך להתמודד איתו בצבא, ואני סומכת על עצמי שגם אם יהיה קשה אני אמשיך ואני אעבור את זה בכיף ובחיוך.
בנתיים אני בת שמונה עשרה, אני בחופש, אני בקיץ, והכל מושלם.
שתהייה לכולנו שנה טובה ♥
