זה לא יפסיק להיות מוזר. לפחות ככה זה מרגיש עכשיו
כמה שאני אתעצבן כל פעם שמישהו מעלה את הנושא הזה של מפחיד, או של פרידה, או של געגועים לתיכון אני אכעס.
אבל אחרי כמה ימים אני אמצא את עצמי יושבת לבד וחושבת על זה, מסתכלת בפייסבוק של חברים מהשכבה ומופתעת מהמקום שהם נמצאים בו עכשיו כולה שלושה חודשים אחרי המסיבת סיום.
אחד במכינה, אחד בגרעין, בצבא, בשנת שירות, בחול, בעבודה, לומדים לפסיכומטרי.
זה לא הגיוני, זה לא נקלט. זה עדיין מרגיש כמו חופש גדול שעוד מעט ייגמר ואני אחזור לבצפר.
אני לא מאמינה שבחורף הקרוב במקום ללמוד למבחנים בבית ולרוץ בגשם מהבצפר לתחנת אוטובוס, אני אעלה על מדים ואכנס למסגרת שכל כך מפחידה אותי.
אני רוצה להכחיש, או לפחות להפסיק לחשוב על זה כל כך הרבה. אבל כל הקלישאות של 'כולם עוברים את זה', 'זה יעבור בסוף', 'יהיה טוב' - לא מרגיעות אותי בכלל.
אני מרוצה מהמקום שלי כל כך, אני שמחה ומעריכה כל דבר קטן שיש לי בחיים כרגע.
אבל תמיד יהיה בי את החלק שיתגעגע לשנה הזאת, לתיכון ולשגרה של תלמיד שאין לו יותר מידי דאגות על הראש, ואולי זה משהו טוב, כי זה אומר שנהנתי ועכשיו יש לי למה להתגעגע.
אני רוצה שיגיע היום שאני אסתכל על תקופות שעברו בחיוך, אסמן לי וי קטן ליד ובאמת ארגיש שעשיתי, מיציתי, והמשכתי הלאה.
