יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד לך ואני לא יכולה. זה תמיד יסתכם ב"אוף" שאני אשלח לך בווסטאפ בלי שום הסבר.

אבל האמת היא שאני מפחדת. אני מפחדת כל פעם שאתה חוזר לצבא ואני לא באמת יודעת מתי אני אראה אותך בפעם הבאה, ואני מפחדת מהעובדה שאני מתגייסת עוד חודשיים לתפקיד עם יציאות מזעזעות.

ובשורה התחתונה אני מפחדת לאבד אותך.

פעם זה היה כיף לשכב במיטה לפעמיים לפני שאני נרדמת, ולחשוב על כמה אני מתגעגעת וכמה בא לי לחבק ולנשק אותך. עכשיו זה נהיה מעיק, ומפחיד, ואולי אפילו מדכא.

אני יודעת שזה נשמע רע אהובי, אבל כל זה רק כי אני אוהבת אותך כל כך.

העובדה שכל מה שקורה בכלל לא קשור אלייך ממש מונעת ממני לספר לך, כי אין לך מה לעשות עם זה באמת. ולמרות כל זה, פעמיים בא לי לצעוק עלייך שאתה לא יוצא הביתה, או לכעוס שאתה אומר לי שאתה חייב ללכת לשמירה בדיוק שאנחנו באמצע השיחה.

אני כועסת עלייך כל כך הרבה פעמיים בלי שאתה יודע, וסולחת לך בלי שבכלל שמת לב.

אולי זה כי אני סתומה, אבל לרוב זה בגלל שזה המצב, והמצב ככה כבר שבעה חודשים, והמצב יישאר ככה לשנתיים וחצי הבאות.

כי אתה בצבא, ואני מתגייסת, ואלו החיים שלנו לזמן הקרוב.

ואולי בכלל לא בא לי להעמיד את המערכת יחסים שלנו בזמן הזה, אולי בא לי שנהיה שני תלמידי תיכון מטומטמים שנפגשים במקום ללמוד למבחן, ושהצרות הגדולות שלנו יהיו הלוח בגרויות או המורה שכועסת.

אולי אני קצת מקנאה בזוגות אחרים שיש להם את המפגשים הספונטניים האלה, את הלילות הלא מתכוננים שהם פשוט החליטו להשאר לישון ביחד, את הארוחות בוקר, ובאופן כללי את האופציה לחיות בלי לתכנן כל דבר.

מאמי אני חושבת שאתה לא באמת יודע כמה אני מעריכה ואוהבת כל דבר בך, כל הודעה מתוקה, כל פעם שאתה מתחשב או אומר לי "מה אמרת?אני מקשיב" למרות שאני שומעת את המפקד שלך צועק שאתה צריך להתייצב, אני אוהבת שאתה ישן לידי, ומחבק אותי מתוך שינה, אני אוהבת לכעוס עלייך שאתה מוחץ אותי בלילה ואני לא יכולה לישון, אני אוהבת לקום לידך, להעיר אותך עם ליטוף ולראות אותך מתגרד וחוזר לישון, אני אוהבת את הנשיקות, הליטופים, המבטים, המשפטים שלך.

אני אוהבת לשמוע את הקול שלך, להקשיב לסיפורים שלך. אני אוהבת את הבקרים האלו לפני שאתה מגיע, לקום בבוקר עם הודעה ממך "אני בדרך".

הלוואי שהייתי יכולה להגיד לך את כל הדברים האלו, אבל אני פשוט אשלח לך הודעה של לילה טוב.