אני יודעת שזה רק צבא, וכביכול זאת תקופה והיא עוברת. אבל אני מסרבת להשלים עם זה שלא טוב לי כרגע, אני לא מוכנה פשוט לקבל את זה וככה להעביר את היתרת שירות הממש לא קצרה שנשארה לי.

אני יודעת שזה יהיה קשה, וכן מהיכרות שלי עם עצמי אני יודעת שיהיו דמעות בדרך.

אבל זאת סוג של הבטחה שלי לעצמי, אני אעשה הכל ואני אעבור מהמקום הזה, ומהאנשים האלו כי פשוט לא טוב לי שם.

ואני לא רוצה "להתרגל", או "למצוא מה שטוב" כי זה לוותר. כן, אני לא רוצה לשבת ממורמרת כל היום ואני בהחלט צריכה לקחת בפרופורציות יותר.

אבל הנה עוד הזדמנות שהחיים נתנו לי להוכיח לעצמי שאני יכולה להלחם גם כשקשה וגם שמשהו נראה בלתי אפשרי.

זה קצת הפך להיות התחביב שלי בשנים האחרונות, אז למה אני נרתעת כל פעם מחדש?

אני צריכה ללכת עם חיוך גדול ולדעת שאני אצליח. פשוט כי אני מספיק רוצה, ואני אעשה הכל.

בהצלחה לי