חברה שלי אמרה לי שיעזור לי לכתוב הכל, כל מה שיש לי. אבל המוח שלי קצת מבולגן שאני לא יודעת מאיפה להתחיל.

אולי אני אתחיל בזה שאני כועסת על עצמי שאני בכלל מרשה לעצמי להיות מבואסת בדיוק כשהתחיל החופש הלא מאוד ארוך הזה שיש לי בבית.

אז אני מתוסבכת. לא בא לי לכתוב על כל הבלגן בצבא כי חאלס זה מיצה את עצמו והתעסקתי בזה כל כך הרבה ואני יודעת עוד כמה אני אתעסק בזה ככה שעכשיו פשוט אין לי כח.

גם עלייך לא בא לי לכתוב. אבל יש לי דווקא הרבה מה לצערי. אני לא יודעת אם זה הכל בראש שלי או שזה באמת קורה,

אבל מרגיש לי שאנחנו כבר פחות מתגעגעים, פחות מחכים כבר להפגש. אני יודעת שזה פרנואידי מצידי אבל הסתכלתי על השיחות שלנו בחודשים האחרונים ואין שום הודעה כזו של "בא לי כבר לראות אותך"

כל ההודעות הן לגמרי רגילות. כל הלבבות כבר לגמרי מרגישים מתוך הרגל, כל השיחות טלפון באמצע היום לא תמיד מרגישות שזה כי באמת בא לי לשמוע מה יש לך להגיד.

או שאני מכניסה לעצמי הכל לראש?

זה משהו שהתחלתי לחשוב מאתמול..ואני מאוד טובה בלפתח תסביכים וסרטים לעצמי. מאוד.

אבל מה אני עושה עם זה? פתאום כל דבר קטן והכי מפגר מעלה לי נורה אדומה כאלו משהו לא בסדר. כמו זה שחזרת הביתה עכשיו אחרי שלא נפגשו שבועיים והלכת ישר הביתה, שזה הגיוני כי אתה לא תהייה עם המשפחה שלך כל החג.

אבל בכל זאת, איזושהי הודעה של "בא לי לראות אותך,נפגש מחר?" משהו? .. 

ואני לא רוצה להגיד לך את זה. כי אני מכירה אותך, אני רואה עלייך שאתה הכי בתוך הקשר הזה ואתה לא מחפש שום סיבה למה הוא לא בסדר.

אני לא רוצה להיות בלעדייך בזה אני בטוחה. ואני לא חושבת שזה רק בגלל ההרגל. אני נהנת להיות איתך, אתה מצחיק אותי, לא פגעת בי, אתה דואג לי תמיד תמיד, אני אוהבת את הסופשים שלי כשאתה בבית.

אז למה בכל זאת אני מרגישה כאלו דיי? אולי אני מסתכלת יותר מידי על הזמן שאנחנו ביחד ומייחסת לזה חשיבות? כי למי אכפת בתכלס כמה זמן, מה שחשוב זה אם עדיין כיף.

אוף. 

הכל מבולגן לי בראש. בא לי לא לדבר איתך היום רק כדי להוכיח לך (או לעצמי) שאני גם יכולה לקחת מרחק.

אני פתאום נפגעת מכל הודעה שאתה לא כותב או כל צומי שאני לא מקבלת, ואני פשוט צריכה שמישהו יגיד לי אם אני הסתומה פה או שיש באמת סיבה לאיך שאני מרגישה.

חוץ מזה, שאני מרגישה רע עם עצמי. מאז שהתגייסתי אני מרגישה שמנה ובאמת שאני לא מסתדרת עם עצמי, אני מרגישה כאלו עליתי איזה עשרה קילו, ועליתי אולי שניים או אחד וחצי אבל עדיין קשה לי לצאת מהתסביכים האלו. ולא בא לי ללבוש כלום או לצאת למקומות אני מרגישה שרע לי עם עצמי.

וזה אולי נשמע התבכיינות שהיא מטומטמת, אבל זה לא הרגשה כייפית בכלל.

וקצת נמאס לי מהכל.

אין לי כוחות וזה מכעיס אותי... כי אני אמורה להיות הכי שמחה יצאתי שלשוש הביתה.

ובכלל לא עזר לי לכתוב.