בשבועות האחרונים אני חושבת הרבה על איך הדברים היום בהשוואה לאיך שהיו לפני שנה.

את יום ההולדת האחרון שלי חגגתי בצבא, ממש שבועיים אחרי הפרידה הראשונה שחוויתי אי פעם. ואלוהים כמה שזה היה קשה. אני זוכרת את הלילות שהייתי חוזרת מאוחר מבילוי עם חברים, והמיטה הייתה נראת ריקה כל כך וקרה. תקופה כזו של חוסר וודאות, של לחכות שהזמן יעבור כבר והכל ישתפר.

זה מה שאנחנו תמיד עושים, מחכים. מחכים שהתקופה הזו תעבור, מחכים למשהו טוב יותר עם הציפייה הזו שהדברים יהיו אחרת, שאנחנו נהייה אחרת.

אומרים שצריך להעריך את הרגע ולהעריך את מה שיש עכשיו, אבל מי מאיתנו באמת עושה את זה?

לוקח לי זמן לכתוב את הפוסט הזה. כל כמה שורות אני עוצרת, חושבת לעצמי. הרבה דברים עוברים לי בראש עכשיו. מצד אחד כיף לי להסתכל על הדברים עכשיו, אחרי שנה. לדעת שהשתחררתי, התבגרתי מאז, לדעת שזה חישל אותי. נהייתי מעט פחות תמימה, פחות ממהרת לסמוך על אחרים ולדמיין בראש את הפנטזיה המושלמת. הרגשתי חופשייה, מאושרת לתקופה מסויימת. הכרתי מישהו שהחליף את ההוא, הייתי בקשר שונה לחלוטין, הבנתי מה מתאים לי יותר. הכי חשוב לדעתי מכל השנה הזו, זה שהייתי לבד, אני עם עצמי. אני עדיין לומדת איך לעשות את זה, איך להיות מרוצה, איך להפסיק לדאוג מכל דבר.

אני לומדת שאני לא צריכה אף אחד שירגיע אותי, רק את עצמי. לא להיות תלותית באחר שיעשה את זה בשבילי. אני עדיין לומדת, זה לא קל..אבל הדברים נראים ברורים יותר.

יש לי מטרות שהן שלי, דברים שבא לי להשיג לעצמי. אין בתוכינת הזו אנשים אחרים. זה משמח אני מניחה, מראה שהתבגרתי.

קשה לי להרגיש שאני בשליטה על החיים שלי, אני טיפוס שצריך תמיד להיות בבקרה הכל, לדעת מה קורה. חוסר ידיעה משגע אותי. 

פתאום אני מתרגשת מעט. דמעות קצת חונקות את גרוני כשאני חושבת על כמה עברתי בשנה הזו, עד כמה הייתה משמעותית עבורי. מוזר לחשוב שאני כבר בת 21 עוד רגע, זה כבר נשמע לי גדול מידי.

מעניין אותי, אם היו אומרים לג'ס ההיא של לפני שנה, שככה הדברים יראו בדיוק עוד שנה מהיום, היא הייתה מרוצה? 

ובעצם, למה זה כל כך קשה להגיע למצב הזה שאתה פשוט שמח על מה שיש לך ולא רוצה עוד כלום  מעבר? ואולי בכלל ככה זה צריך להיות, שתמיד יהיו לנו שאיפות ורק נרצה להשיג עוד ועוד דברים? צריך משהו באמצע.

אני שוב לוחצת על אנטר, אין סדר בכל מה שאני כותבת. יש לי בלגן שלם בראש.

החיבוק העוטף והחם חסר לי לפעמיים, אני אחת כזו של מגע. אני אוהבת להחזיק קרוב את האנשים שאני אוהבת, אוהבת חיבוקים ארוכים, ומחזקים. כאלו שמאפשרים לך לשקוע ולהרגיש בטוח לרגע, שהכל בסדר. אז אשקר אם אגיד שאני לא חושבת על זה לפעמיים. אני נהנת לישון לבד, נהנת להתחשב רק בעצמי. אבל לפעמיים הייתי רוצה שמישהו יחבק אותי חזק עד שארדם, ואז שילך. כי אני רוצה לישון לבד.

אני חושבת שלמדתי הרבה על עצמי. אני כבר יודעת להגיד מה הדברים שטובים בי, מה התכונות שאנשים מעריכים בי, שאני מעריכה בעצמי. מכירה גם את החסרונות, יודעת על מה אני צריכה לעבוד. נשמע כל כך פשוט כשכותבים את זה ככה, אבל זה לא קל לדעת להצביע על אחת מהתכונות האלו בעצמך.

אני בחוסר שעות שינה דיי משוגע.

אז אלך לישון עכשיו, עד העבודה. 

חשוב לעצור מידי פעם ולהסתכל אחורה על מה שעברת, לראות איך הדברים שחששת מהם כל כך פשוט עברו והתגברת בכלל מבלי לשים לב, לטפוח לעצמך על השכם.

לילה טוב.