פתאום עלה בי הצורך לסכם את השנה הזו. תמיד כשאני מסתכלת על הדברים בדיעבד מדהים אותי כמה דברים משתנים כל הזמן, בלי הפסקה. זה אפילו מעייף כשחושבים על זה.

פתאום דברים שכאבו פעם כבר לא, אנשים שתפסו חלק ענק בחיים שלי כבר בקצה השני של העולם. אני מניחה שעם כל הטלטלות שעברתי בשבוע וחצי האחרונים, מה שהכי חשוב הוא להרגיש שאני נשארת אני. אמנם אני בוגרת יותר, אולי שונה טיפה, שעברה דברים, שרואה את המציאות בצורה מעט שונה, אבל עדיין אני. כי אם ארצה ואם לא, האנשים שסביבי מתחלפים כל הזמן, בעקר בתקופה הזו של אחרי השחרור, של למצוא את עצמי אם אפשר לקרוא לזה ככה מבלי להשמע דרמטית מידי. ומה שאזכור כשאסתכל לאחור מלבד כל החוויות והתחושות, יהיה איך אני התנהגתי.

אתמול נסעתי למודיעין, סתם לאיזה בר שלא ישבתי בו כבר הרבה זמן. נסעתי את הדרך הזו אחרי שלא נסעתי בה תקופה, אותה הדרך שנהגתי לעבור בה כמה פעמיים בשבוע בדיוק לפני שנה. ופתאום זה הכה בי,

זה תמיד מרגיש שהכל נשאר אותו הדבר, שדברים לא באמת משתנים. אבל פאק, זה לא נכון. לפני שנה מהיום הייתי חיילת משוחררת שגזרה את החוגר שלה ממש לפני מספר ימים, שהכירה מלצר חמוד, שמפה לשם הפך להיות הקשר הראשון שלי בחיי האזרחות, כשאני בוגרת יותר. הייתי מלצרית, רציתי שיהיה לי כסף עכשיו ביד, לא כדי לחסוך. רציתי לצאת בערב, להתאמן הרבה. עשיתי את כל אלו. 

אני מחייכת לעצמי כשאני חושבת על זה, זו הייתה תקופה נחמדה. 

עצוב לי לחשוב שהאנשים שמילאו לי אותה כבר לא נמצאים כל כך בחיים שלי היום, אבל מסיבות טבעיות והגיוניות. אנחנו בגיל כזה שדברים כל הזמן משתנים. כולם טסים, עוברים דירה, כל אחד רוצה להגשים את עצמו ולהספיק כמה שיותר.

אז אני זורמת עם מה שיש, מסתכלת על עכשיו, על השבוע. זה הכי קל, כי עם כל התוכניות לעתיד וכמה שכיף לחשוב לעצמי מה בא לי לעשות, זה גם מפחיד. אז אני חושבת על המשמרת שלי היום, על הדייט שיש לי ביום שני, חושבת על מתי אלך לחדר כושר, או מתי אראה חברים.

ועם כל הדיבורים האלו על שגרה, אני בכלל לא שמה לב איך אין לי באמת כזו. 

זה גיל יפה, אני חייבת לציין. עם כמה שנמאס עליי להכיר אנשים שעוד רגע טסים, להרגיש שהכל כל כך זמני, יש בזה משהו מנחם. אני חווה קשרים חדשים ועושה מה שטוב לי כרגע. זאת אומרת, הנסיבות מכריחות אותי לעשות מה שטוב לי כרגע, כי אני יודעת שזה או זה או להמנע מבכלל להתחבר לאנשים מהפחד הזה שהם תכף עוזבים.

אני בכלל לא יודעת אם יש פה איזשהו סדר הגיוני לדברים שאני כותבת.

אז עם כמה שזו קלישאה, השנה הזו הייתה משוגעת. מלאה בשינויים. כייפית. הרגשתי אחראית, גדולה, אני לעצמי. אני מחליטה.

מעניין איפה אהיה בשנה הבאה ביום הזה. אם אהיה עדיין פה, בחדר שלי מתחת לפוך, עם כוס קפה שכבר הספיקה להתקרר. או שאהיה בכלל באיזה דרום אמריקה, מזרח, הודו, אולי אעבור דירה. אני לא יודעת מי יהיו האנשים שיהיו סביבי. כלומר, יכולה להעיד בבטחון על חלק, אבל בתכלס כלום לא בטוח.

מה שאני כן יודעת, זה שעכשיו אלך להכין קפה חדש, ואולי לשבת קצת עם אמא. יש לי משמרת היום בלילה עם כל החברות שלי. אז אמנם לא אצא לחגוג את השנה החדשה שיכורה באיזה בר, אבל גם זה יהיה מצחיק. וזהו, זה מספיק לי לבנתיים.