נפל לי האסימון היום כשהייתי לבד במקלחת עם עצמי ופתאום לא היה לי על מי לצעוק. אני לא מתוסכלת מהמצב, או מהשגרה, לא כועסת על ההורים
וזאת גם לא ההיא מהעבודה. אני כועסת על עצמי.
אני כועסת שלמרות שהשקעתי בתיכון מאוד, התעודת בגרות שלי עדיין איכשהו לא מספיק טובה כדי להתקבל למקצועות שאני רוצה.
אני כועסת שקיבלתי ציון כזה בפסיכומטרי.
אני כועסת שאני מאפשרת לאחרים לרמוס אותי רק כי לא נעים לי, וכי אני מונעת מרגשות אשם.
כועסת שאני מייחסת חשיבות לכל דבר קטן, זה עוד יעלה לי בבריאות שלי.
אני כועסת שעליתי את השני קילו האלו מאז השחרור, שמציקים לי מאוד גם אם אף אחד לא באמת רואה אותם.
אני כועסת על זה שאני לא עושה מספיק ספורט, מרגישה שאני לא מנהלת את הזמן שלי ביעילות.
אני כועסת כי אני מרגישה לא יעילה, לא מספיק טובה, בינונית.
אז אני מחפשת את מי להאשים, ועל מי לכעוס, מחפשת סיבות הגיונית למצב הרוח שלי. מחפשת להצדיק את עצמי, ולא להשמע כמו אחת כפוית טובה שלא מעריכה את מה שיש לה.
אני לא יודעת מה לעשות מכאן.. מאיפה להתחיל? הרי הבעיה היא בי. הכל אצלי בראש. אני שמה לעצמי רגליים, ממלאה את עצמי במחשבות מפחידות שגורמות לי לקפוא במקום. בין אם זה מתחיל מהסקי,כולה סקי, שכל כך מפחיד אותי אחרי שנפלתי פעם אחת, ועד לתואר, למצוא מה אני רוצה ללמוד ולהלחם בשביל זה גם אם זה לא קל.
איפה הפייטרית שהייתי? שאוהבת לשמוע לא כי זה מדרבן אותה אפילו יותר. איפה הג'ס שאלופה בלהספיק הכל?
ומה לעזאזל אני צריכה לעשות כדי להחזיר אותה?