כבר תקופה ארוכה שאני אומרת לעצמי שהגיע הזמן לכתוב, שעוברים לי אין ספור דברים בראש שאני יודעת שהדבר הבריא והנכון יהיה להוציא אותם כאן, על הדף הלבן והריק הזה שאף אחד לא באמת קורא.

אני מפחדת שאני לא דואגת לעצמי כמו שצריך, שאני לא נשארת נאמנה לעצמי ולסיסמאות הנדושות האלו שאני תמיד אוהבת להגיד לאחרים כשהם בבעיה. תמיד החזקתי מעצמי בן אדם מאוד חזק, שמשיג מה שהוא רוצה. כח רצון לא היווה בעיה אצלי. ופתאום בדברים הקטנים האלו, אני מרגישה שאני מאכזבת את עצמי, מרגישה שאני מתפשרת. כן, אנחנו מפלרטטים וכן זה כיף, אבל בתוך תוכי אני יודעת שזה ממש סיפור סתמי, אין לזה שום עתיד. יודעת טוב מאוד שאני כמה רמות מעל כל מה שאתה משדר וכל המשחקים האלו, אבל עדיין אני לא מסיימת את זה.

והסיבה האמיתית לזה היא כי אני מפחדת שאעשה טעות, שאתחרט ושזו לא ההחלטה הנכונה. כשהתחלתי לחשוב על זה יותר ברצינות בימים האחרונים.. הבנתי שהייתי ככה בכל קשר שהיה לי. אף פעם לא הייתו זו שבאה ואמרה "מספיק. זה לא בשבילי". תמיד חיכיתי שגם הצד השני יסכים, או שזה יהיה כביכול הדדי. ובתכלס, אני אף פעם לא אודה בזה באמת אבל תמיד חיכיתי שיפרדו ממני, הבאתי את זה על עצמי. ואז כמובן שאני מרגישה חסרת בטחון, ואחת שלא שווה. למרות שבפועל, אני יודעת שזה לא נכון. אז למה מרגיש שאני לא לומדת לעולם? למה אני מרגישה כזו פחדנית? מה כל זה שווה אם אני לא נשארת נאמנה לעצמי בסופו של דבר, לא מרגישה שהבחירות שאני עושה הן נכונות במאה אחוז?

איפה הבטחון שלי בשיקול הדעת שלי? אני מסוג האנשים האלו שצריכים שאחרים יגידו להם מה לעשות? שחייבת את הדעה של כל אחת מהחברות שלה?

איכסה.

אני אומרת לעצמי שאני לא נכנסת ללופ הזה הפעם, לא נותנת למישהו בכזו קלות את הכח להשפיע עליי ולפגוע בי. ויודעים משהו? דווקא הצלחתי, ואפילו שמת לב לזה ואמרת לי שמרגיש לך שאני לא מאה אחוז בתוך זה. שמחתי קצת. אבל איכשהו עדיין, כל הודעה שאתה עונה לי בצורה יבשה, או לא מתרגש לראות אותי כמו שציפיתי, אני מרגישה שאין לי מצב רוח, מרגישה שלא בא לי כל כך לעבוד עכשיו או לצחוק או להיות נחמדה. למה?

החצי שנה האחרונה הייתה נהדרת עבורי. בריאה. הייתי לבד, התחלתי התחלה חדשה במסגרת חדשה שאני בחרתי לעצמי, הכרתי המון אנשים חדשים והרגשתי נאהבת, אחת כזו שסומכים עלייה ושרוצים להיות בסביבתה. והתחושה הכי טובה בכל זה הייתה שכל זה היה בזכותי, לא בזכות אף אחד שדחף אותי, לא בזכות בן זוג שתמך, הייתי אני. לא מוכנה לוותר על האני הזה בכזו קלות. כן, הנה, אמרתי את זה. אני לא רוצה לוותר על הרווקות שלי, על הלבד.

לא חסר לי לישון עם מישהו, כיף לי להתרכבל עם הפוך והגדול שלי ולתפוס את כל המיטה. ואולי כל זה יעבור כשאפגוש מישהו שבאמת ארצה.

עכשיו כשאני חושבת על זה, אם זו ההרגשה שלי אז אני לא באמת רוצה אותך. לא הפלת אותי מהרגליים, לא גרמת לי להתרגש מכל הודעה. אני לא מתגעגעת לנשיקות שלך. כן, כיף לי איתך, ומי לא אוהב שמחבקים אותו חזק. כן, אתה מצחיק אותי, והשיחות שלנו בווטסאפ תמיד זורמות. אבל אני לא מוכנה לפנות לך כזה מקום בחיים שלי. לא מוכנה שתבוא לפני החברים מהבית, לא לפני הזמן הפנוי שלי עם עצמי. לא אוותר על ריצה טובה כדי לראות אותך. לא אדאג לך כמו המשוגעת שאני אם לא תרגיש טוב.

הפוסט הזה רק מחזק אצלי את המחשבה שאני צודקת ושעדיף לחתוך את זה. ובכל זאת אני יודעת שלא אעשה את זה כשאקום מהכסא. למה? כנראה כי נוח לי כרגע. החברה הכי טובה שלי יוצאת עם החבר הכי טוב שלך, זו בועה כזו שאני מסרבת לנפץ. אתה גם עובד איתי, ולא רוצה לראות אותך מפלרטט עם אחרות, מפחדת ממה שזה יעשה לי לבטחון. אוף איתי, למה לעזאל. איזו מחשבות מגוכחות.

צריכה להפסיק להתייעץ עם כולם, להפסיק לתת למצב הרוח שלי להיות תלוי באחרים. אני גאה בבן אדם שאני, גאה בהחלטות שלי. אין סיבה שמישהו יערער את זה. ובעצם, אני היחידה שאשמה בהרגשה שלי. אני יכולה בקלות לסיים את זה איתך ולהמשיך בחיי ממש כרגיל ובשמחה, יכולה בקלות לשלוט באורח החיים שלי ולהפוך אותו לבריא יותר מבלי להתלונן שחסרות לי שעות שינה או שאני לא אוכלת מספיק טוב. יכולה בקלות לראות חברים במקום לישון, לצאת לשתות קצת יותר.

זה הכל עניין של גישה. אני טובה בגישות.

אז קדימה לעבודה.