יש לי הרבה מה להגיד על כל דבר בחיים שלי בערך, השיבוץ שלי חרא המפקדת מגעילה האנשים לא נחמדים, המצב הבטחוני מחניק לי את הגרון בדמעות

כמעט כל פעם שאני פותחת את החדשות. ובין כל אלו, יש משהו אחד יציב בחיים שלי, ובא לי לכתוב דווקא עליו.

אז אהוב שלי, זכית לכל כך הרבה פוסטים כאן שאתה בכלל לא מודע אליהם. ובכל זאת אני מרגישה שאני רוצה לכתוב עלייך עוד קצת.

אין לי מילים לתאר כמה אני מעריכה אותך, או איזה מזל יש לי שאתה בחיים שלי. תמיד נותן הרגשה שאתה פה, ושאכפת לך.

מפתיע אותי שלא משנה כמה זמן עובר, אני עדיין מחכה לראות אותך כל שבוע מחדש, ומתגעגעת, ועדיין כל פעם שאתה לא יוצא אני כל כך מתבאסת.

בחיים לא חשבתי שנהיה ככה. איך אותו הבחור שהכרתי במסיבה וכל החברות אמרו לי להתרחק ממנו הפך להיות אחד הדברים הכי טובים שקרו לי.

אני אוהבת את הקשר שלנו. אני אוהבת שאתה מנשק אותי פתאום, או מחבק אותי מאחורה, או אומר משפטים כאלו שנחרטים לי בזכרון

ונשמעים אצלי בלופ בראש כשאתה חסר לי או רחוק. "איך רק איתך אני כל כך נהנה מלעשות כלום".

אז אני רוצה להגיד, שלא משנה בכלל מה יקרה. אתה עדיין תפסת כמעט שנתיים שלמות מהחיים שלי, וזה לחלוטין לא משהו שאני אשכח אי פעם.

אז תודה לך על זה מתוק שלי. גם על זה שאתה הבן זוג והחבר הכי טוב שיכלתי לבקש, וגם על זה שאפשרת לי לדאוג לך, ולהתעניין בך ולרצות לעזור לך ושיהיה לך טוב.

זאת הרגשה מדהימה.

ואני רוצה לזכור את כל זה כל פעם שאני מתוסכלת או עצבנית מדברים שקורים בחיים שלי.

כמו כל שבוע בתקופה האחרונה