Trying to Live

אני זוכרת ימים שבהם הייתי מסתכלת במראה ואוהבת את מה שאני רואה. לא היו לי בעיות ולא חשבתי על הנושא שום דבר.

מאז דברים השתנו ולאחרונה זה רק הולך ומחמיר. דיסמורפיה זה כל מה שרץ לי בראש.

הדבר היחיד שאני חושבת עליו זה איך שאני נראית, מה אני אוכלת, כמה הכל משמין, כמה שאני שונאת את המראה שלי ואת עצמי ואת מה שנהיה ממני.

הכל עצוב, זה שאני לא שולטת בזה בכלל.

לא משנה מה אני אעשה, איך שאני אנסה לשנות את דרך החשיבה שלי, מספיקה בדיחה אחת לא במקום או תמונה אחת שלא נראית לי וזה כמו ליפול לתהום שלא נגמרת. לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לא רוצה לצאת מהבית בכלל.. לא רוצה לדבר עם אף אחד ולא רוצה להתעסק בשום דבר.

הולכת ללמוד כי אני חייבת והולכת לעבודה כי אני חייבת (וגם זה בקושי) ומעבר לזה אני לא יוצאת מהבית. לא יכולה להתמודד עם המחשבה שהתועבה הזאת מסתובבת לה בחוץ. זה מזעזע בעיני..

כל אחד שנתקל בי במצב הזה רק אמר "אוי נו זה שטויות", "זה לא יעזור, תנסי את זה", "עזבי, תחיי כמו שאת" ועוד דברים בסגנון.. קל להגיד.

תנסו אתם להסתכל על עצמכם במראה ולראות מפלצת שהורסת לכם את החיים, להרגיש את השנאה מבעבעת ולחשוב על "אם אני לא יכולה להרעיב אותם, אני אמצא דרך אחרת להעלים אותך".

כי זה כל מה שאני חושבת עליו.... שום דבר לא עוזר, אז אולי עדיף לי באמת להיעלם וזהו.

מתי הספקתי להפוך לילדה העצובה הזאת שבוכה על כל גרם?

אז מכמה סיבות זה ירשם כאן:

1. כי מי לעזאזל נכנס לשיט הזה

2. כי את בחיים לא תיכנסי לשיט הזה יותר

3. כי לא באמת אכפת לי.. תקראי את זה או לא, לא ממש מעניין אותי.

אז ככה....

הרבה דברים קרו מאז המאורע איי שם במאי שעבר. המילים היחידות שהחלפנו מאז היו "הלו?" ו"לא". ובכנות, אף לא טיפת חרטה משום צד.

יש דברים שאני רוצה להגיד, כמובן.. אני פשוט בחיים לא אגיד אותם לך ישירות כי אני לא מעוניינת לשוחח איתך, אז להגיד-לא להגיד לך את זה זה מעל ומעבר בשבילי.

תכלס הייתי שורדת גם בלי זה, אבל אם כבר- אז כבר.

בכל מקרה!

אני יודעת שאני עקשנית ופדלאה ושסיננתי וחסמתי אותך אחרי מה שקרה, אני עדיין לא מעוניינת לדבר איתך, אבל לא בדיוק בגלל שאני כועסת עלייך..

הייתה תקופה שכעסתי עלייך כי שיקרת לי בפנים (פעם שלישית לפחות) בלי להתבייש, אבל זה מהר מאוד התחלף לכעס על עצמי.

למה, את תוהה?

כי אני ידעתי ב-ד-י-ו-ק מה יהיה. מהשניה הראשונה שהנושא עלה איי שם בינואר, אני ידעתי איך הכל ילך. מישהו ממש צריך לקחת אותי להיות מנהלת אסטרטגית, כי לקרוא מצבים אני יודעת מעולה, מסתבר.

אני זוכרת שאמרתי לך את זה גם ואת אמרת שעבר הרבה זמן מאז ששיקרת לי פעם אחרונה וזרקת אותי בשביל להיות עם בחור ולהתארס. לא האמנתי לך, אף לא לשניה ובכל זאת הסכמתי לצאת איתך.

מזוכיזם, אולי? כנראה.

באותה תקופה הרבה שיט קרה ורציתי להעניש את עצמי על מה שעשו לי ומה שעשיתי לעצמי ואחרים וכל זה הסתדר יפה, דווקא.

במקביל, הייתה לי את התקווה הקטנה הזאת, שאחרי 7 שנות היכרות, את תתבגרי לפחות ביום.

נחשי מה? טעיתי.

אז בעוד שכל מי שמכיר ואוהב אותי מתנגד בקולי קולות, הסכמתי לתת לך את הצ'אנס הזה, בידיעה מלאה שזה לא ימשך הרבה זמן ושזה יהיה כואב אחר כך. זה היה קצוב בשניות ממש. 

אז בכנות, אני לא כועסת עלייך ואני כבר לא כועסת עליי גם. למרות שנתתי לכל המצב הזה לקרות.

אבל בעיקר בגלל שאני לא צריכה אנשים כמוך בחיים שלי. זה היה משחק שלא נגמר אף פעם and I'm long since over it.

אם בגיל 20 זה נראה לך הגיוני לחלוטין לעשות את אותו מהלך שעשית בגיל 18 (והיה עוד אחד איפשהו שם), פעם שלישית, אז יש לך בעיות הרבה אחרי נקודת האל חזור. אלה בעיות שאני לא צריכה בנוסף לכל השיט שעובר עליי גם בלעדייך.

טוב, מפה זה מתחיל לחזור על עצמו.

נסכם: ידעתי שזה יקרה, עשיתי את זה בכל זאת, כעסתי עלייך ועל עצמי, עבר לי. (צר לי, לא סלחתי, פשוט איבדתי אינטרס)

שום דבר מזה לא אומר שאני איי פעם רוצה לשמוע ממך שוב, אז גם אם תראי את זה איי פעם.... תעשי טובה, אל תנסי אפילו.

אני לא אתן לך להסביר ולא אתן לך להתנצל וגם לא אתן לך להגיד לי שאת לא מתחרטת על זה לרגע.

מהסיבה המאוד פשוטה - שלא אכפת לי.

את יכולה להיות הכי מאושרת בעולם ואת יכולה להיות הכי אומללה בעולם. 0% רגש ו-0% אכפתיות. זה אשכרה פשוט לא מעניין אותי.

מה שהייתי צריכה זה לסלוח לעצמי כי בחרתי בדרך הקשה במקום להגיד "שמעי, לא ילך ככה". אשמתי, מודה.

יש לי נטייה לקחת את הדרך הקשה, אני יודעת..

אז במידה ותראי את זה:

בגסות: fuck you

אם זה לא היה ברור עד עכשיו.. ככה לתקופה שבה עוד כעסתי כי לא יצא לי להגיד לך.

פחות בגסות: תעשי מה שאת רוצה ועם מי שאת רוצה, אבל את הרעל שלך תקחי רחוק, רחוק ממני. אל תתקרבי יותר, כי החיים שלי בלעדייך הם פרח שפורח ולא מת. הרבה יותר טובים וחבל שלא עשיתי את כל זה קודם.

בהצלחה לך בלא למות מוואטאבר.

ברוך שפטרנו ומפה זה כאילו לא היית קיימת מעולם ואיתך רבים אחרים שהיו לא שונים ממך.

מפה לדרך חדשה ואולי עוד כמה שנים למדינה אחרת.

ואם יש מישהו שמעד ונפל לתוך הפוסט הזה - 

אם יש לכם אנשים רעילים בחיים, אל תחכו שזה יחזור לנשוך אתכם בתחת! פשוט תחתכו מזה וזהו. שום דבר לא שווה את העצבים שלכם. בעיקר לא אנשים שאין להם אף טיפה של הערכה או אפילו חמלה בשביל להבין שאתם גם בני אדם ולא רוצים להפגע.

בעיקר לא כשמשקרים לכם ובוגדים בכם :)

All of the best to all of you.

Bye now. :)