אני זוכרת ימים שבהם הייתי מסתכלת במראה ואוהבת את מה שאני רואה. לא היו לי בעיות ולא חשבתי על הנושא שום דבר.
מאז דברים השתנו ולאחרונה זה רק הולך ומחמיר. דיסמורפיה זה כל מה שרץ לי בראש.
הדבר היחיד שאני חושבת עליו זה איך שאני נראית, מה אני אוכלת, כמה הכל משמין, כמה שאני שונאת את המראה שלי ואת עצמי ואת מה שנהיה ממני.
הכל עצוב, זה שאני לא שולטת בזה בכלל.
לא משנה מה אני אעשה, איך שאני אנסה לשנות את דרך החשיבה שלי, מספיקה בדיחה אחת לא במקום או תמונה אחת שלא נראית לי וזה כמו ליפול לתהום שלא נגמרת. לא יודעת מה לעשות עם עצמי, לא רוצה לצאת מהבית בכלל.. לא רוצה לדבר עם אף אחד ולא רוצה להתעסק בשום דבר.
הולכת ללמוד כי אני חייבת והולכת לעבודה כי אני חייבת (וגם זה בקושי) ומעבר לזה אני לא יוצאת מהבית. לא יכולה להתמודד עם המחשבה שהתועבה הזאת מסתובבת לה בחוץ. זה מזעזע בעיני..
כל אחד שנתקל בי במצב הזה רק אמר "אוי נו זה שטויות", "זה לא יעזור, תנסי את זה", "עזבי, תחיי כמו שאת" ועוד דברים בסגנון.. קל להגיד.
תנסו אתם להסתכל על עצמכם במראה ולראות מפלצת שהורסת לכם את החיים, להרגיש את השנאה מבעבעת ולחשוב על "אם אני לא יכולה להרעיב אותם, אני אמצא דרך אחרת להעלים אותך".
כי זה כל מה שאני חושבת עליו.... שום דבר לא עוזר, אז אולי עדיף לי באמת להיעלם וזהו.
מתי הספקתי להפוך לילדה העצובה הזאת שבוכה על כל גרם?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Nyx