נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אין לי מילים להודות לך , אז במקום לומר לך הרבה תודות אני אגיד למה.

כששאלתי באקראיות אם עצבים יכולים לבוא בגלל שאני לא אוכלת ואמרת שאתה בטוח במאה אחוז , ואמרת "תתחילי לאכול!" זה היה נשמע כאילו אכפת לך.

האמת היא , שהתגובה שלך משכה אותי יותר . נשמעת לי בטוח מידי ולכן גם אני בטחתי בך.

בפרטיות פניתי אלייך לדעת אם אתה הכי בטוח שיש ואמרת שכן , שאלת דרך אגב למה אני לא אוכלת "אם מותר לי לשאול."

מראש אני כרגיל פחדנית להציק לאנשים עם הבעיות שלי אז אמרתי "עזוב .. מה אני יטריד אותך עם בעיות שלי"

"אני ישמח שתטרידי אותי עם הבעיות שלך" ענית.

אמרתי שאני בטוחה שאתה אומר את זה מתוך נימוס ,ובאמת באמת שבוא נעזוב את זה , אבל תודה בכל מקרה על הנכונות לעזור.

"אם הייתי רוצה להיות מנומס , הייתי אומר לך מההתחלה ביי יפה והולך" אמרת.

אז סיפרתי לך שאני הרבה פעמים , כועסת , עצבנית ועצובה. 

ביקשת לדעת למה אני כועסת וניסתי להתחמק אבל הראת כלכך הרבה רצון לעזור שלא עמדתי בפניי הפיתוי לשפוך את הלב מול האדם הראשון שלא הצלחתי לשכנע לעזוב את העיניין.

הסברתי והראת שאתה באמת מבין מה אני מרגישה , הצעת לי לשנות משהו בחיים שלי ולקחת את הסיכון.

פחדתי , אני לא רציתי לעשות את זה וניסת עוד לפתוח את הדברים.

כל עשרים דקות פחדתי שאני מפילה עלייך מידי וניסתי לברוח , אבל לא נתת לי.

אמרת שאתה באמת רוצה לשמוע את הכל , שמותר לי לשפוך לפעמים בלי לפחד שאני מפריעה למישהו.

(דרך אגב , מה שציפתי לשמוע ממישהו שחשבתי שאני אוהבת כששלחתי לו לפני רגע הודעה שעד שאני מוציאה הכל , אני מפחדת שאני חופרת . וכל מה שהוא כתב היה המשפט היבש שלו "חח טוווב" שהפעם באמת ועיצבן אותי).

דיברתי בשטף , גם שתקתי הרבה מנסה להבין מה גם אני רוצה מעצמי . שתקתי הרבה כדי לחנוק את הדמעות שהיו לי בגרון.

זה היה נראה כאילו היית מוכן לכל משפט שאני אקריץ.

כמה שהבנת אותי .. יותר מכל אחד אחר.

אבל אתה יודע מה הכי אהבתי ? 

הכי אהבתי שהייתי חייבת לומר לך "איך לא נמאסתי עלייך..."

ענית למה שאני ימאס עלייך הרי לא עשיתי לך כלום.

פה , תפסתי את ההזדמנות להשחיל מה אני חושבת ברגעים שאני מדברת איתך.

"כן ... אני רק מבזבזת לך את הזמן שבטח כל ילדה בת חמש עשרה כבר חופרת לך על מקרים מפגרים שכאלה.רק שאני עקשנית ובקושי מוכנה להקשיב להצעות שלך. אל תדאג , מחר אני כבר לא אטריד אותך עם הבעיות שלי" הייתי חייבת להסביר שאני מרגישה סתם עוד אחת.

הייתי בטוחה שהמשפט שיעשה לי את היום זה משהו בסגנון של - זה לא נכון , את לא כל ילדה בת חמש עשרה ואני מחר לא ישכח אותך כאילו לא קרה  כלום.

אבל מה שאמרת היה - בכל הכנות (כבר דיברנו על זה שאנחנו הולכים להיות כנים) , את ממש לא מציקה , אז תפסיקי כבר ... להגיד את זה. יש לך דעה משלך וזו זכותך , אני מנסה להביא לך עצות שיוכלו לעזור לך.

להגיד לך למה אהבתי הכי את זה מאשר מה שציפתי שתענה ? כי באמת שהיית כנה . לא דיברת בחנפנות כמו שאר הבנים שהיו אומרים את זה . 

אחר כך הוספת שאם זה יפריע לך או לא יהיה לך זמן . אתה מבטיח לי שתגיד.

רק חבל שבאותו הרגע הייתי חייבת ללכת . 

נפרדתי ממך , והודתי לך . הייתי חייבת גם אני לעשות משהו בשבילך ,ידעתי שלבוא לקראתך יהיה הדבר הנכון.

"אני ישקול שוב את מה שהצעת" את מה שכלכך ניסת לשכנע אותי לעשות והתעקשתי שלא.

האמת היא שלרוב אני אומרת את זה מנימוס , אבל הפעם הייתי שיא הרצינית.

תאמין או לא , הפעם קראו לי לאכול ובאתי . ואפילו שהפעם אכלתי מתוך חשק לאכול ולא כי צעקו עליי לאכול.

כנראה שהשיחה איתך שיפרה בי משהו...

עכשיו אני זאת שצריכה להראות שאני רוצה להשתפר.ואני יראה.