נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

הכי כואב זה שאני יודעת שאני לא אתן לעצמי לחזור לשם,

שכמה שקשה לי עם הפרטים הקטנים התמונה הגדולה סוטרת לי."השתגעת?!"

מי אמר שבנים הם היחידים לא להבין בנות? אני לא מבינה את עצמי.

אני כל פעם חוזרת לעצמי ומשננת מה הבעיה, אבל למה אני מנסה להסביר לעצמי אם אני מבינה אותה?? אני מבינה את זה. פשוט קשה לי עם העובדה . כואב לי.

"כל החלטה שתעשי בשנים הקרובות ישפיעו לך על החיים" וזה רק מזכיר לי את המציאות הארורה. מי אמר שאני רוצה אחריות כל כך גדולה עכשיו? 

תמיד ניסתי לברוח מההווה על ידי העתיד. עכשיו אני פשוט בורחת אחורה.

זה מכביד עליי והרבה זמן שלא נלחמתי כל כך חזק, אני לא רוצה את ההתקדמות המהירה הזאת, תנו לי להשאר במקום שלי. אני לא רוצה. פשוט לא רוצה ויודעת שזה מה שנכון לעשות.

כתבתי פעם בתהיה ביומן שלי האם אצטרך אי פעם לגדול, להתבגר, להפוך לרצינית וללכת על פי חוקים ברורים. לא אהיה תמימה לחלומות. לא אהיה תמימה כמעט בכלל.

כי זו המטרה שלהם, שלא נהיה תמימים-שנדע. שנבין.

אבל לא רוצה... לפעמים אני לא רוצה לדעת. אני רק רוצה להשאר ילדה קטנה ששמחה סתם כי החיים טובים לה ולא נכנסת לפרטים. לא נלחצת מהבנות...שלא מתחילה להזיל עכשיו דמעות כי היא הבינה שהיא איבדה את זה, איבדה את הפשוט ביותר את האהבה לחיים. היא כבר פחות מפחדת בלילה לא להיות פה. כבר לא אכפת לה להתנדף מהעולם הזה. גם ככה הכל מכביד פה.

לעזאזל, ידעתי שיהיו לי הרהורים אם אני אתן מבט קטן אחורה. ידעתי שזה יהרוס לי את כל התוכניות. יפלוט אותי מהזרם המבוסס שאני חיה בו.

עזבו, אני אלך ללמוד למתמטיקה...

(ממתי אני לומדת למבחנים?!)