נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

דמעות זלגו על לחייה והצעדים נשמעו בחוץ, צעדי המגפיים הכבדות כלכך שמעולם לא היו ניתנות להכחשה.

היא הביטה סביב על החדר הקטן שבו היא נמצאת, מפחדת שהמהומה בחוץ תיפרוץ לשקט שבבית. תתקרב לאנשים שהיא אוהבת כלכך.

"הלוואי והייתי במקום אחר, בזמן אחר. הלוואי והייתי במקום אחר..." היא עצמה את עינייה ומלמלה בלחש.

קריאה בעלת קול נמוך ומלאת שנאה. ומיד אחרייה צרחת כאב דקה מהאויר נשמעה בחוץ.

היא פקחה את עינייה והביטה סביב.

עברו לידה זוג נערות צעירות שצחקקו, זה היה מוזר הן לא נראו גרמניות אבל לא היה להן תלאי על הבגדים. 

רכבים הרבה יותר משוכללים משהכירה עברו על הכביש לידה. כל החנויות סביב היו שוממות, אפילו סגורות.

זה לא היה חדש. כבר לפניי שנתיים וחצי סגרו להם את החנויות...

"את צריכה עזרה גברת?" מישהי שאלה אותה. גם לה לא היה תלאי או מספר.

"לא,לא מה פתאום. אני כבר הולכת" היא אמרה בחשש וצעדה במהירות, מדדה מעט לכיוון בלתי ידוע.

כל הרחובות היו מקושטים בדגלים לא ברורים. אבל המגן דוד בתוכם כן היה מוכר.

היא הסתתרה מאחורי אשפה גדולה  ומרוב פחד כמעט ולא הבחינה בבחור עם ציציות שעבר לידה.

"אתה משוגע?! הם יתפסו אותך ככה" היא קראה אליו והבחור הסתובב בבלבול.

"סליחה?" הוא שאל.

"הציציות. יעלו עלייך ויראו שאתה סירבת פקודה, שאין לך מספר ואז...ואז הם לא יחשבו פעמיים" היא אמרה חיוורת. חוששת שעוד רגע, לפניי שהיא בכלל תספיק להסביר לו הוא כבר יתפס. השוט יצלף בעורו ותוך רגע יגררו אותו אל מוות מלא בייסורים. מוות לא הוגן.

הוא הביט בה בצורה מוזרה והאיץ את צעדיו רחוק ממנה.

בחור אמיץ. היא חשבה. בחור טיפש.

"הנה את" ילדה קטנה ולא מוכרת קרבה אלייה.

היא הייתה בערך בגיל של ויקטור, זאת אומרת... בגילו רגע לפניי שהחיוכים המתועבים שלא יוצאים מראשה התעללו בו עד מוות.

כמו גור מפוחד הוא היה שם.

בזכרה את בנה ליבה כמעט צנח, היא התיישבה על הרצפה מחוסרת כוח להחזיק את עצמה. 

היא הבטיחה לעצמה שתשכח את מה שקרה! אבל זה חרוט עמוק מידי, זה לא נעלם ולא יעלם...

"אני יודעת מה עברת" הקטנה אמרה והושיטה לה יד. היא לא החזירה לה.

"אני צריכה להראות לך את המקום" היא אמרה במתיקות.

בחשש נוראי מהול סקרנות היא התרוממה והחזיקה את ידה.

הן הילכו לאורך המדרכה הארוכה בשקט ושמש שהרבה זמן לא נגעה בעורה ליטפה את שניהן.

הן הגיעו לפארק ילדים וישבו על הספסל. מביטות בילדים השוחקים. חיוכים שובבים ומלאי חיים ריחפו באויר.

"שרה!" אישה צעירה ומוארת פנים קרבה אל הילדה הקטנה ופתאום דחף להגן עלייה נוצר במבוגרת שהכירה אותה רק זה עתה.

היא הניחה עלייה יד חוששת וקירבה אותה אלייה מעט.

"זו סבתא שלך?" אותה הצעירה שאלה בחיוך.

שרה הקטנה הביטה בה ואז בעצמה ושוב בה ואז בעצמה. "כן" היא ענתה.

ואז היד התומכת זזה מעל שרה בהקלה מופתעת.

"את ניצולת שואה?!" האישה החייכנית למדי הביטה בשרוולה המתחכך בבגדה של שרה ומגלה תחתיו מספר ארוך שחור ומכוער.

"אני...אני מה?" המילה זעזעה אותה וניפצה את המציאות היפה שנוצרה ואשלתה אותה.

היא הוציאה מכיסה מכשיר קטן שרטט. "אני צריכה להביא לך את המספר שלי" היא אמרה.

"יש לי כבר מספר" היא חשפה את ידה. הוציאו מכשירים חדשים לקעקוע מספרים?

משום מה האישה צחקה. "את מצחיקה" היא אמרה "אשמח אם תצרי איתי קשר ותבואי להרצות להורים בגן שלנו"

"אולי" שרה  ענתה במקומה והאישה עזבה יחד עם החיוך התמידי שלה.

"אסור שידעו שאת לא מהתקופה הזאת" שרה העירה לה.

"על מה את מדברת?"

"לא היית כל כך צעירה אם היית ניצולת שואה. היא יכלה לעלות עלינו" שרה המשיכה במהירות מבלי הסברים.

"אני לא יודעת על מה את מדברת. האמת היא, אני לא יודעת על מה כולכם מדברים" היא הביטה שוב בבילבול במקום המפותח, הפורח והמוזר מכל- השורץ ילדים יהודים מאושרים שמדברים עברית. מאושרים. יהודים.

"איפה אני?" היא שאלה.

"בישראל"

-"לבריאות"

"מה? לא. אני רצינית... את בארץ ישראל!" שרה רקעה.

"אז ככה נראת הארץ?" עינייה נפערו. היא קמה בפליאה ממושבה והחלה לגעת באדמה ובדשא. ואחר כך נשמה את האויר במלוא ראותיה.

"פרופיל נמוך" שרה הושיטה לה את ידה בפעם השניה היום והובילה אותה בחזרה לספסל.

"ואיך יודעים מי בריטי פה?" היא שאלה.

"אין בריטים פה. יש רק יהודים. אנחנו ב2014. היהודים הם השלטון פה, החקלאות פה, הצבא פה והאזרחים פה. כולם יהודים" היא ניסתה להסביר.

"אני לא ב-1940?"

"לא. את במקום אחר. בזמן אחר" היא הזכירה לה.

היא הביטה במבוגר בעל זקן. לרגע חשבה שהוא בר מזל שעוד יש לו זקן אבל אז נזכרה. אני במקום אחר, בזמן אחר. לא יציקו לו.

"היום יום השואה" שרה אמרה.

"מה מיוחד כל כך? כל יום אצלנו הוא יום השואה" היא ענתה.

"לא. אנחנו לא חווים את השואה חס וחלילה. 

אנחנו מזכירים את השואה, מבטיחים שדבר כזה לא יקרה עוד לעולם, מתאבלים על אלו שלא זכו ליום הזה, להנפת הדגל שתהיה עוד כמה ימים.

ביום הזה אנחנו מבינים שהמציאות שאנחנו חיים בה לא ברורה מאליו, שיש לנו הרבה על מה להודות.

פתאום ביום הזה אף אדם לא נראה שונה ממך. כולם יהודים.

בעלי עבר משותף, צועדים לעתיד אחר. מוכיחים לעולם ובעיקר לעצמנו שמתוך השפל הכי גדול אנחנו נעלה הכי גבוה.אנחנו מסוגלים, תמיד היינו מסוגלים.

את מבינה?"

לפני שהיא ענתה צפירה דקה פצחה, קול דק שהפיח את הרעש אפף עליהם.

לפתע כולם עמדו, מכוניות עצרו, העולם קפא.

נראה כאילו כולם חשבו על משהו. אולי על העבר..אבל היא, היא עמדה שם בשקט, נעלמת בקול החירשי וחושבת, אבל לעומתם- חושבת על על העתיד.

"אני מבינה" היא אמרה בשקט והדלת נפרצה.