נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

פתאום אחריי כל הסיוט הזה,

כשכולם התרוצצו, זלזלו, רק רצו לקבל ולא אכפת להם כמה זה שואב ממך כוחות

כשגרמו לי להרים את הקול (מה שאני כמעט אף פעם לא עושה)

לעצור באמצע

להפגע מאדם שחשבתי שאני אמורה להשען עליו

להפגע באמת

לרצות לבכות מחוסר כוחות

כשטירטרו אותי כי קצת שכחו שלבן אדם יש רגשות

כשאני הבנתי שהם באו מחינוך מסויים ולא היו בי הכוחות להתחיל מאפס

כשעמדתי לבד,

נלחמת מול יצר ללא מחשבה

מול רצון ללא רחמים

כשסיימתי. כשדרשתי לסיים כבר

כשהם לא רצו ללכת גם כשדרשתי מהם

כשפתאום הם הלכו

משהו מחץ לי את הלב

איזה כדור ברזל כבד הכביד עליו

הרגשתי לבד בכל זה,

עומדת מול החלטות סיוטיות

אחריי כל זה

רגע לפני שהתפרקתי,

כל מה שרציתי זה לכתוב לך.

רציתי שתבין.

רציתי שתשאל.

רציתי שתרגיע כאילו אתה היחיד שמסוגל.

אבל איך תנחש?

ואיך אפנה אלייך מבלי לצאת חלשה?