נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

תקופות. תקופות ארוכות מידי של לבד,

היום לא מצליחים להבין אותי..איך?

איך לא דיברתי, איך לא שיתפתי אף אחד?!

"לא הייתה לך ברירה אלא לבנות לעצמך עולם פנימי" היא אמרה לי ופתאום זה נשמע לי מאוד הגיוני. "היום. היום את מתנשפת מכל מה שהיה פעם..וזה קצת מקשה כי את מוכרחה לאסוף את עצמך כל פעם מיד למען השגרה. ומכל נפילה כזאת לאסוף את עצמך לגמרי לבד זה דורש המון אנרגיות, זה קשה וזה מטורף שעשית את זה עד עכשיו לבד"

אם לקבל את ההחלטה לעשות את הצעד הראשון לתהליך ה"טיפול" היה דבר קשה,

אז עכשיו כשאני ממש בתחילתו אני מרגישה דברים לא מוכרים, קשים בחידושם..

עשיתי רק צעד אחד, צעד קטנטן ואנשים כבר מתחילים לשים לב לדברים, רואים את המלחמה בפנים שלי מבלי שראיתי אותה בעצמי,

"זה מתיש אותך..." היא אמרה בהבנה, רק מלהביט בי, היא ידעה בתוך מה אני. כמה מחשבות אני הפסקתי לעצור בשביל להתחיל להוציא את כל הג'יפה שתופסת אותי.

"זה כמו מוגלע. להוציא את כל מה שרע לנו-כואב!!. הכאב שלו מחריד אבל אנחנו רק ככה נוכל לטפל בזה"

אני נאנחת. המקום הכל כך כואב ולא נוח הזה שאני מוכרחה לעמוד בו בשביל לחוות באמת ולא להמנע, קשה לי.. ואני לא אומרת הרבה שקשה לי. כמעט ואמרתי לה. אבל מנחם שיש מישהו שמבין אותך. מבין באמת, לא זיופים. ומוכן לספוג. ושם כדי לתפוס אותך,

לא מתוך רחמים-אלא כי אתה חשוב לו!

אז אני מוכנה להכנס לזה,

כי אולי יש פעם ראשונה בחיים שלי אנשים שאני בוטחת מאוד מאוד ביכולות ובעיקר ברצון שלהם לעזור לי..

"את אדם חזק..את אמיצה, זה פשוט אומץ להסכים להכנס לזה עד הסוף. את לא יודעת כמה אני מאמינה בך, את לא יודעת כמה אני מעריכה אותך" 

"אני יודעת שאת הולכת לעבור תהליך מורכב, כשאת מרגישה את הצורך..תשכחי מהתפקיד שאני, אני נטו בשבילך, אין שעות אין כלום.." - מבין המבטים הכנים היחידים שהכרתי אי פעם.