נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אז אמרתי לעצמי שיש לי חשק עז להיות במיטה בסטלה.

קרצתי לספר שהתחלתי (אני דווקא די מחבבת אותו) והשאלתי מחברה יחד עם "נשים קטנות" שחייבתי את עצמי לקרוא כי פאדיחה לא להכיר את הקלאסיקה הזו, בייחוד כשהמורה שלך אומרת לך שאת מזכירה לה את בת' ואת מהננת ודנה איתה בנושא בביטחון אך ורק מתוך ידע כללי.

למרות שלא הצלחתי לעבור את עמוד 7 בלי למלמל שירים שמעולם לא הכרתי את מילותיהן ולתהות איך זה לחיות עם אחיות- ושם לאבד את זה.

בכל מקרה, ממש רגע לפני אבא שלי התקשר וביקש שאכין ספגטי א.כי הבנים פה רעבים (בסוף כולם הלכו לקנות לעצמם שווארמה באופן נורא צפוי) ב.כי צריך לגמור חמץ ג. כי "את מבשלת פסטה נהדר!" (לא בדיוק במילים האלו אבל זה היה הכיוון בטח).

הלכתי להכין פסטה. בזמן שהיא רתחה החלטתי שאני רוצה להתאמן.

הבאסה היא א. אין לי מקום פנוי ולא ציבורי להתאמן בו. ב.כבר כל התרגילים (לבנות) שהכרתי אי פעם ואני זוכרת איך עושים אותם זורמים לי מידי.

בסופו של דבר לא חשוב באיזו דרך ואיפה- התאמנתי. אני יכולה להשבע שאני מתחילה לראות ניצני שרירי בטן..

אחר כך טה טה טי וטה טה טה ... הילכתי לי בדילוגים בבית וחשבתי לעצמי- אוי! הספגטי!

רצתי אצתי בסלאו מוואשן כמובן וכיבתי את הגז, האמת היא שהוא דווקא היה סבבה, שוב טי טה טי וטי טה טה פסטה מוכנה ואז רגע לפני שחזרתי לחדר נזכרתי שאמא אתמול זרקה משהו כמו "אני רוצה שתעשי את הארון מקלחת". לא רציתי לדחות דברים, לכן! הלכתי לשפשף ולקרצף את הארון מקלחת ואז הלכתי לאכול והלכתי לראות מה קורה עם אחי ועכשיו אני פה מבלבלת בשכל לעצמי או לבלוג הצהוב שעדיין מתעקש לא לשנות עיצוב (ראה פוסט קודם) ולא זוכרת כל כך מה רציתי לעשות ב"סטלה" הזאת שקבעתי לעצמי.