"שלום" נאמר מאחוריי גבה.
היא ידעה שעוד רגע מי שצריך לרדת במדרגות אלו הבנים אבל היא לא רצתה לומר את ה'שלום' ראשונה, לא לפני שהיא תהיה בטוחה בחוקים הסמויים פה.
בכל חברה יש חוקים סמויים, אין צורך לומר אותם, לומדים אותם בשתיקה ועובדים על פיהם.
"היי" היא הסתובבה ואמרה גם היא בלחש כמעט כמו שציפתה מעצמה, אלו היו פנים בהירות ועיניים עמוקות וירוקות היום היא עוד תצחק איך היא הביטה בהם פעם, איך לא הייתה מנחשת שכל כך ישנה לה אם השיער החום והרק מעט מתולתל יפנה לספר או איך חיוכים של אנשים ישנו לה דברים בלב.
היא עדיין לא ידעה,
היא עדיין לא ידעה אם זה היה הגיוני להגיד פשוט היי, לאן להפנות את המבט כדי שדפיקות הלב לא יורגשו והאם היא לא נראת חדשה ושונה כל כך. היא רק ידעה שהיא חייבת להשאר קלילה, לחייך לפעמים, כמובן לא לנקוט בציניות עדיין ובעיקר לשתוק-זה מה שהיא צריכה לעשות בדרך כלל בהתחלה.
הישיבה הראשונה שלה עם הצוות שהיא הולכת להכנס אליו,
רק פרצופים בודדים היא זיהתה אחריי התכתבויות 'טרום כניסתה' כשמרוב חששות פנתה כמעט לכל מי שחיכה שם לתפוס את החבר'ה החדשים שלא מבינים כלום ממה שהם הולכים להכנס אליו.
קורל שגדולה ממנה בשלוש שנים והקשר שלה איתה בתור חברה הוא באמת רק סביב העיניין הזה שהיא מעולם לא הייתה פעילה בו באמת הבטיחה לה שזה צעד שהיא לא תתחרט עליו "ההדרכה הזאת תשנה לך את החיים" היא אמרה לה פעם אחת בשיחה פנים לפנים ופעם בפלאפון כנראה בניסיון לעודד כשהיא כבר הספיקה ממש בתחילת דרכה לחטוף את סטירת חייה.
בפעם הראשונה ובשנייה האמירה הזו לא שכנעה אותה, הרי זה ברור לה שחסר לעמותת ההתנדבות הזו חבר'ה שיהיו מוכנים לקחת על עצמם התחייבות גדולה שכזו ולכן כל מי שיש סיכוי שעוד בכיוון לשם הם ינסו לשכנע עד הסוף.
היא עדיין לא יודעת איך היא בכלל נכנסה לשם,
אחריי הפעם השניייה שהיא הבריזה לראיון היא החליטה בכל זאת להגיע להזדמנות השלישית במחשבה שתוכל לבטל את ההחלטה בכל רגע נתון. ועכשיו אחריי ששיבצו אותה לא למקום שרצתה , לא לקבוצה שרצתה ולא עמדו בתנאים שלה היא עדיין לא וויתרה והחליטה לנסות בכל מקרה, בעיקר כי ידעה שההחלטות בראיון זה דבר טיפשי כשאינך עדיין מכיר את המקום ואת האנשים ורק תלוי בסטיגמות שלך על עצמך.
הם עשו מעגל והיא התיישבה ליד שירה- בחורה כהת עור שמספיק היו החלפת כמה מילים איתה כדי שהכיסא לצידה יהיה מספיק מזמין.
את אף אחת מהבנות היא לא הצליחה כל כך לתייג אבל מעל ראשיהם של שלושת הבנים מולה כבר עמדו התוויות "חנון" "הגבר בחבורה" "הבחור הטוב", היא הצטערה שהראש שלה תייג מיד אנשים אבל היא ידעה שהיא בחורה פתוחה והתגיות האלו ממש לא ישארו במקומם, לבנתיים, אחריי הכל היא לא רוצה לריב עם המוח שלה כשהוא גם ככה עמוס מידע חדש.
אז האחראי שאל מה שלומם והם התחילו לדבר על החודש הקרוב ודנו בנושאים. בזמן שהיא דיברה היא הייתה מודעת לכל נשימה ופיק בשרירייה שנחלשו ברגע שכל המבטים הופנו אלייה-דבר מזעזע ובלתי נשלט.
זה היה ארוך, תוך כדי הם עברו חדרים, בהפסקות הקצרות היא עזבה את הכיסא ועלתה למעלה לנשום אוויר קפוא של לילה באמצע החורף וכל פעם ניסתה להרגיע את עצמה בעזרת המחשבה, נו, עוד רגע הסבל המעגלי והתחושה של חיה לא בסביבתה הטבעית נגמר, נו, עוד קצת.
היא דווקא שמחה שבפעם הראשונה קורל בסופו של דבר לא יכלה להגיע, למרות תחושת החוסר אונים היא ידעה שזו השיטה הטובה ביותר להתחבר באמת-לקפוץ למים בלי יד תומכת.
זה לא קל להרבה אנשים אבל היא כבר אימנה את עצמה ב'לא נוח'.
בסופו של דבר זה באמת נגמר, היא התקשרה שיאספו אותה הביתה ובתוך המיטה, רגע לפני שינה עמוקה ומבטיחה היא ידעה שזו הייתה רק ההתחלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון