נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

ברחבת היאוש מתנועעים להם כל המטרות ללא הדרך,

שם הדיי-ג'יי שם שירי עבר ועתיד

וגם שירים שאינם שייכים לנוכחים.

במרכז הרחבה מרקד לו בעל ההצלחה הגדול מכולם,

שבא והולך ושאינו נדבק שם.

כשכולם תולים בו את עיניהם 

ושואפים לזוז כמוהו,

אז מחליף הניגון לקצב אחר.

קצב ממית.

שלא נותן שום חשק אפילו להתחיל.

ויש את אלו ששותים שם הרבה,

אפילו לא התחילו לרקוד מעולם,

רק הגיעו "לנסות" כמו כולם.

והם יושבים על הבר כבר שנים.

צריך איזה אדם שיבוא וישבור את כל המועדון הזה,

או נשמה גדולה של כולם יחד,

שכבר נמאס לה לרקוד בכל הכוח ולהקיא בבוקר.

צריך שמישהו ינפץ את הכוסות,

יפיל את העמדות ויגיד לכולם-

לעזאזל איתכם! זו הרחבה שלכם שמתנפצת פה! לא של בעל האולם!

ואז אולי יינצלו כמה שבחרו בחיים,

כמה שמעדיפים לעשות חצי מציאות 

מאשר חלום שלם.

אלו שלא רק מביטים בחלונות, אלא גם יוצאים החוצה.

והם ילכו יחד משם

ויהיה להם קשה. קשה מנשוא...

והם תמיד יזכרו בריקוד האחרון שהבטיחו להם

וישאלו אם הוא קיים

ומה שאר הרוקדים עושים עכשיו באולם המנופץ.

חלק ימחק מהתודעה את הגועל

ויחזור על צעדיו

אל הזוהר הממכר.

הריק מתוכן.

הקל.

הקשה מנשוא.

וחלק ימשיך בדרך,

יפול, יבכה, ישמח

יצווח, יטפס 

וירד 

ולא ידע מה הסוף

אבל ידע שישנה פה דרך

והוא לא מסתובב במעגלים

כמו באותה הרחבה.

אוי לעזאזל...