נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

פעמים, כשאני מתפקח, יש שאני אומר לנפשי וחוזר ואומר: להד"ם(לא היו דברים מעולם)!  הכפר, אותו הכפר, כמו שאני רואה אותו בדמיוני, לא היה ולא נברא.  לא הוא, ולא יער, ולא פֵיגלה, ולא מאומה.  אין אלה כי-אם דברי אגדה וַחלומות, שעלו מאליהם, כצמחים שוטים, בדברי אמת מועטים, כדי להנעימם על התינוקות.  

על כל פנים – מתחכם אני עוד – ודאי יש כאן ערבוב זמנים וסֵרוּסי מקראות.  המוקדם מאוחר והמאוחר מוקדם.  כֹּחַ הדמיון בּדאי, ואין לסמוך עליו.

לוּ יהי כן!  אמונתי השלמה במציאותם המוחלטת של דברי בּדוּת אלה אינה נפגמת על-ידי כך אפילו כמלוא נימה.  מה לי היו, מה לי לא היו?  הוָיָתָם הִנֵּה היא בנפשי וּמציאוּתם הלא בּבשׂרי וּבעצמותַי.  אצבע אלֹהים חרתה אותם על לוחות חיי, וּמי יבוא למחותם?  אם כאלה הם דברי חלומות – אין אֱמֶת כַּאֲמִתָּם ואין מַמָּשׁ כְּמַמָּשָׁם.  כיין המשומר בענביו, כן יעמדו בלב האדם כל עוד נשמה באפו.  לא יפוג ריחם ולא יִפָּגם טעמם.  אדרבה, מרוב ימים עוד יוסיפו זֹהַר וַחריפוּת וּככל אשר יתיַשנו כן יחזק כֹּחם וכן יִרבֶּה מִתְקָם.  אכן אין יין עז וּמתוק גם יחד כאגדת ילדותנו!  טִפּה אחת מִשֶּׁלָּהּ דַּיָּהּ פעמים לשׁכּר את הלב עד כדי טֵרוּף!  עד כּלוֹת הנפש! וִיהִי שֵׁם מלאָכנו הטוב מבורך, אשר לא יגיש אל פינו מכוס עדניה בלתי-אם טִפָּה טִפָּה, וּלעִתִּים רחוקות.  טִפּה אחת יתֵרה, או גדולה מִכּשִּׁעוּר – וּמת לב האדם כרגע מיתת נשיקה.