הרי מי אמר שזה שיש צעקות סביבי נותן לי את הרשות להתייאש?
למה זה שקשה לי לסחוב אומר משהו?
אני קשה מידי עם עצמי?
אני מקלה מידי עליי?
זרקתי את מה שהיה לי ביד לצד. כי נמאס לי. נמאס לי מכל כך הרבה.
זה תוקף אותי שוב ושוב ושוב...
אולי אני לא עושה את מה שאני רוצה. אולי אני לא יודעת מה הדרך לכל זה.
אני מודה,
אני לא נותנת למקומות לבחון את הצדדים הטבעיים בי, אני לא הולכת על מקצוע שטבעי לי
אני לא מבקשת את השקט שלי. אני יודעת, אני יודעת שזה נשמע מסוכן,
אבל אני מפחדת מידי שמישהו ייגע לי בהם.
אני יודעת שיגעו לי בהם.
ונראה שאני מעדיפה אותם כואבים ובועטים
מאשר נגועים.
הוא אומר שאני מייחסת יותר מידי חשיבות לכל היקום
ואני יודעת שהוא צודק.
הבטתי כל כך הרבה פעמים על השמיים
הכוכבים שבו אותי כמו ילדה בת ארבע ולא עשרים.
הופנטתי מחיה שרצה. רציתי לרוץ איתה. הרגשתי ששם זה אני
שם זה אני ולמה אני לא שם?!
ואז הבטתי על הקרקע ועל הדרך וידעתי שאני תמיד אומרת שאין מה לחמוד בכל מה שהוא לא באמת בעל דרך. אבל חמדתי בזה. וקינאתי בכל אלו שלוקחים את כל החיים בפשטות. קינאתי בכל מה שקשה לי להשיג. קינאתי בכל מה שקשה לי להשיג... בגלל זה זלגו לי דמעות. ואני לא הבנתי מה גרם לזה הפעם?
"בחורה רצינית". ואולי בגלל שאני שומעת את זה בכל פעם, מצידם בהערכה, מצידי בהבנה שזה מה שזה- אז אני מתקפלת ושואלת את עצמי שאלות קשות. חותכות בבשר. שורפות.
ואז אני מוצאת את עצמי יושבת בערב על השטיח בחדר או בצהריים על הכורסא במרפסת ומביטה מסביב, על כל מה שיש מסביב, כאילו שאחד מהכלים שבחיי יקום וידבר- מביטה ומביטה.
מרגישה את העולם ומרגישה איך אני כואבת בו. ואויי אלוקים... רק היום גילתי. אתה מבין? לא... זה חשוב שתבין. איך זה הגיוני שאני כל כך שכלית ומבנית ומאופקת ורצינית ומתמידה, איך זה מסתדר עם זה שאני כל הערב הבטתי בכוכבים? זה בדיוק זה... אני רודפת את הצד השני הזה. אני מרחרחת אחריו כמו שהיה תמיד שלי. אין יותר אוהבת ממני את החופש, זו שמאמינה בכל ליבה ובכנות בגבולות.
זה-זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון