זה היה לפנות בוקר אחד של יום חמישי אחריי שיסמין ישבה עד חצות לתכנן את הציור החדש שלה ולבנות לו שרטוטים ראשוניים ולמחוק אותם ולתת לעופרת העיפרון לנסות את מזלה שוב, בוקר שבו שני עוד ישנה ושקט השתרר ברחוב.
יסמין יצאה למרפסת עם כוס הקפה שלה והחלב , הביטה על הכביש הכמעט ריק לשם שינוי ונשמה עמוק את האוויר רגע אחרי שכל השיכורים הלכו לישון וכל הביסנס עדיין לא התחיל.
בדמיונה היא הרגישה ידיים מחבקות מאחורייה, נשיקה קטנה על המצח ואותה מלטפת את סוני- הכלב שהיה לה לפני כמה שנים.
היא נבהלה מהמחשבה הזו, בעיקר מהסיבה המוזרה שמי שהיה המחבק בדמיון שלה היה יואב, המורה-סטודנט שעובד איתה בבית הספר שבו היא מתנדבת.
יסמין הניחה את כוס הקפה שלה בכיור (לעומת שני היא לא הייתה מוכנה לחסוך כסף למדיח) והלכה ללבוש בגדי ריצה, קצת מבועתת מהמחשבה המוזרה שעלתה לה.
תוך כדי קשירת שרוכי נעליה יסמין חשבה על המסלול שהיא תעשה בבוקר הזה.
זה התחיל בעלייה במדרגות לקומה הגבוהה ביותר ואז בירידה לכניסת הבניין, ההליכה המהירה המשיכה מהרחוב של הכביש הראשי בין הבתים הצבעוניים והמסוגננים באופן מרשים ומבדר והמשיך לכיוון הטיילת.
מהחלק של הטיילת היא כבר הרגישה את הריצה שלה מתגרה בה- שביל ארוך ארוך צמוד לקיר אבנים מתמשך שמפריד בינה לבין הים, הריח שיכר אותה, היא התחילה לרוץ חמש דקות לפני שהיא תכננה.
פנייה היו קרות, כל הרוח הפגיעה בהן וייבשו לה את הרטיבות בעיניים.
"אני ארוץ בעצימת עיניים" חשבה לעצמה, היא ידעה כי השביל עוד ממשיך ללא פניות ואינה חששה מהתקלויות באנשים בעוד היא בין הבודדים שרצים בשעה הזאת.
הריצה בעצימת עיניים הייתה אחד הדברים הכי מעניינים ומסוכנים שהיא עשתה בריצות אי פעם, היא נלחמה ברצון הטבעי לפתוח אותן למרות שדבר לא הפריע לה, היא חשבה על איזה טבע השרדות מדהים יש לאדם עד כדי כך שהגוף שלך בקושי נותן לך מנוח לרוץ בעיניים עצומות עד שהוא ימלא אותך בחששות.
היא פקחה את עינייה ושמה לב שנשארו לה רק עוד שלושה קילומטרים עד לסוף הטיילת, בלי לחשוב יותר מידי, היא קפצה מעל החומה היישר אל החולות הרכים שהקשו עלייה את הליכתה.
צעד ועוד צעד טובעני בחול עד שהיא התקרבה אל החוף, היא אף פעם לא חשבה על להכנס למים אחריי ריצת הבוקר שלה, ממש כאילו עצימת העיניים פקחה לה את המחשבה.
'מה עכשיו? היא חשבה לעצמה כשכבר נכנסה למתחם הכמעט ריק מאדם.
היא הורידה את החולצה הקצרה ואת המכנס הקצר ונכנסה היישר לתוך המים, מטבילה את ראשה במים המלוחים ונותנת לבגדי הבסיס שלה להרטב עד סחיטה.
היא ישבה במים עד שהגיעו לה לחזה והשעינה את ראשה אחור, נותנת לשמש להאדות את הטיפות מפנייה ולסנוור מעבר לעפעפיים.
חמש דקות של שקט.
היא נתנה לחושים שלה לעבוד, הגלים ליטפו את גרונה וחזרו, סביבה קולות של מים ותסיסה, ריח מתקתק שהסביר את הטעם המלוח בקצוות שפתיה עלה באויר. והיא שם, נותנת לגלים להרגיש כאילו היא חלק מהם.
נושמת פנימה,צלעותיה בולטות וחזהה מתרומם-היא צפה מעט. נושפת בחזרה ומרגישה עצמה שוקעת למים. ושוב, נושמת פנימה, לאט לאט וגופה מתרומם...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ללא גבולות דימיון