נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

20:56

מעבירהאת הזמן ולא בכדי סתם.

אני מפחדת לגזור את הבד, מפחדת לגזור אותו...

אני חוששת מלהעמיס על עצמי,

ומפחדת ליפול.

22:52

לא הצלחתי.

נלחמתי בכישלון, אבל עדיין לא הצלחתי.

מחר אלך להודות בו

ובלית ברירה לעמוד מולו שוב.

הרבה רגשות קשים וטובעניים מול העיניים שלי

אני לא יודעת אם אני בהכחשה 

או מנסה לשמור על קור רוח.

ידעתי לכתחילה, אמרתי לכתחילה,

אני לא עושה את העבודה הזו בשביל אחרים

אלא לעצמי כי אני מפחדת לקחת את האחריות,

אבל אז הוספתי בשקט "אבל אם לא תמצאי אף אחד אחר,

תפני אליי ".

עכשיו אני חושבת שהיה מטופש מצידי לרחם עליה,

כי ידעתי שאני יכולה להכשל והנה בדיעבד הרחמים האלו פגעו בה.

אני אמרתי לה. אמרתי לה. אמרתי... למה היא לא התעקשה ללכת לאחר?! למה נתתי לה פריבילגיה להגיע אלי?

למה שוב פעלתי נגד החלטות ישנות שלי?...

כן, כן כל עיניין ה"אומץ". אבל הנה הוא נוקם בי חזק.

טעיתי. נתתי למחשבה של אדם אחר להכניס לי פעולה לחיים.אדם שכמעט ואינו מכיר אותי, אבל קלט הרבה ממני, ששאל אותי שאלות נכונות ובניהן גם כאלו מיותרות. ואת אחת המיותרות לקחתי ושחיתי בה, לקחתי לתשומת ליבי. שזה טוב. כי פעם הייתי מוחקת הרבה אמירות על הסף. אבל לא הייתי צריכה לפעול בעקבות כך.

אם לומר את האמת, אולי הייתי צריכה לפעול, להכוות, לא לאהוב את שעשיתי ואז להבין מה מקומי מול אמירות שכאלו.

מקומי שלי שידעתי עליו תמיד ורק שכחתי קצת ממנו.

אני לא מפחדת לזוז, זזתי מהמקום הנוח. אבל יש מקום נוח ויש מקום נכון.

שמחתי לגלות שבחרתי שנים רבות במקום נכון.

בדיעבד אני שמחה לגלות שאני מודעת לכך שטעיתי.

הנזק הוא לא עמוק בכלל כלפי חוץ, אבל זה ניצן שאם לא הייתי מתקנת, היה יכול להתפתח למקום הפוגעני.

פניי שלי. חיי שלי ושל מי שארשה לו להתקרב. באמת.

אינני תצוגה. חיי אינם תצוגה.

ליבי-אינו-תצוגה.

לא. אני לא משקרת. מניחה שגם לא אשקר. או מקווה.

אני מנסה רק לבחור את הנכון.

אני רוצה להצליח בזה, כמובן, לחבק את עצמי אחרי מסע שעברתי,

אבל אני מתחילה לקבל גם את העובדה שאולי אעבור מסע, מבלי להצליח בו,

ואצטרך לדעת לבחור גם אז- לחבק את עצמי.

אין לי הבטחות. לא לאף אחד.

כששואלים מה אני עושה ומה התוכניות הייתי רוצה שלא לענות,

אבל בדרך הארץ אני אומרת משהו שמציל אותי.

אני לא חושבת שאתה יכול לקחת איתך אידיאלים למכולת.

אבל אני כן חושבת שאתה צריך ליצור אותם בבית עד כדי כך שהם יבואו איתך למכולת

גם מבלי שתשים לב.

אני מתחילה לדבר מסביב, אני... עוברת לי התחושה הישנה ההיא בין הידיים,

לא התגעגעתי אלייה, אבל אני יודעת שהיא אומרת שאני מתאמצת.

ולזה התגעגעתי.

שקט.

הס.

המצב מורכב ואני צריכה איזשהו סיוע אם לומר את האמת.

ואם לומר את האמת, זה בכלל לא פשוט וזה ככל הנראה האתגר המעט מסוכן.

וגם... אני קצת מאבדת את זה.

הגיוני יותר שהייתי אומרת שכבר איבדתי את זה, אבל אני עוד עם רגליים על הקרקע 

וראש מעל המים וכל המטאפורות הנכונות והמתאימות האלו.

וכן, יוצא שאני שואלת את עצמי אם אני רוצה את הגאולה שלי, כי עדיין לא הספקתי להוכיח לעצמי

שניצחתי את האתגר.

ואז אני גם אומרת- מותר להפסיד. לגלות בחרת לא נכון.

אבל אז... אז אני יודעת שבחרתי נכון וזה פשוט קשה. ואני פשוט לא מצליחה בכנות להגיע לנקודת ההתחלה כבר כמה חודשים.

יוצא שאני חושבת שברגע שמשהו יכנס לשגרה משהו אחר יהיה יותר בסדר, אבל זו לא הנקודה, כמו תמיד.

ואת האמת, אני צריכה מעכשיו לעכשיו להחליט מה נכון לעשות ומה אני בוחרת לעשות.

אבל זה כל-כך-קש-ה. כי בזמן האחרון יש לי יותר מידי רגעי "עכשיו" של יזמות

וכלום לא לוקח ומושך לי את הזמן בטיבעיות, אלא אני מושכת את הכל.

על הגב. על הראש. על המצפון ועל הזמן שלי.

להיות "בעל בחירה" זה מובן כל כך מורכב.

זה נהדר כמובן שיש לך זמן לכוס קפה.

אז כל היום המתוכנן, יהיה לא קפדן ולא מתחרה,

עם אף גורם באישיות שלך.

וכל שתעשה עוד לפני זמן הקפה

הוא בבחינת בונוס.

לכן יש לך חשק לעשות יותר ויותר

גם אם בסוף תוותר,

על זמן הקפה.

הוא אומר לי לברר את הדבר הזה. איזה דבר?

אה, כן. זה שאני לא מפרסמת יצירות שלי. הוא אומר שזה רק ילך ויגבר. לא יודעת כמה אכפת לי שזה ילך ויגבר.

אמרתי לו שזה לא פחד. "תבררי מאיפה זה נובע".

אם אני לא אפרסם עכשיו את הציור של (*צנזור*) זה כי.

לא אכפת לי מה אנשים חושבים. או לפחות אני לא רוצה להכניס את התגובות שלהם לנקודות האלו בחיי. אני עבדתי לילה שלם על הציור, זה היה אני ואני. אני ואלוקים. אני והמאמץ והאתגר והשאיפה.
והתגובות הן חיצוניות. רגעיות. נוצרו ברגע וייכבו ברגע. אינם שייכים לעולם הציור שלי.
והשמלה שתפרתי לסוכות, טוב, זה כי אני לא רוצה לצלם את עצמי יפה מידי. אני מאמינה מצד אחד שיכול לצאת תמונה יפה מידי ולא רוצה. לא רוצה שיביטו בי עיניים שיתנו לי מחמאות שאינן שייכות לי. אני לא יודעת, לא רוצה להיות עוד השראה של עיניים, אני רוצה להיות השראה של לב.

"אני כן מצלמת. את התהליך בדרך כלל". זה היפה בעיניי. זה מה שאני מאמינה בו.
לא הציור. לא השמלה. אלא אותי רוכנת בתנוחה קשה מעל דף. אלא את מכונת התפירה שלי עומדת מלאה בערכה. את זה אצלם. זה חשוב לי. זה יפה בעיניי.

תני לי מגע, איזשהו, לחוש אותך.

לראות אותך מצפה שאשלוט בך ולהרגיש

את הבעיטה שלך אחרי דקה. חוזרת לעמדתך.

תני לי לאהוב אותך. ביקשתי.

לך מפה. הודית שאני קשה לך להכלה.

אז לא הלכתי, כי בדיוק אותי את צריכה, אם כבר.

ואמרת שאת כועסת עליי

ונשארתי

ואמרת שאת מפחדת

והייתי שם

וגם אמרת שלעזאזל עם הכל, זה יוצא מכלל שליטה.

אז אמרתי שבשביל רגעים כאלו אני פה.

נאנחת אנחה עמוקה ואז הבנת ופרצת בצחוק גדול.

ובעטת אותי החוצה.

אז נשארתי.

אז הנחת עליי ראש

וסיכמנו שנפסיק לקלל למשך חמש דקות.

עד שתשנאי שוב את העובדה הזו שאני שולט בך

ושאחרים אומרים למה יש לך סיכוי ולמה לא.

הרבה טיוטות. יום מרוח.

שכחתי לצלם את השמיים.

אכלתי תפוח.

ריחמתי על עצמי אולי,

נשאבתי לגוף התפוס שמבקש מנוחה.

התמלאתי בגאוות הספקים

אז לא עשיתי כמעט דבר היום.

האמת שכן עשיתי, כמעט כל מה שתיכננתי אם אני לא טועה,

אבל משהו דל.

לעזאזל, אלו תגובות מדומיינות, חיצוניות שמנתרות אליי לראש.

שישאלו ולא יהיה לי מענה נהדר.

ממתי מפריע לי העניין?

צללתי עמוק לתוך המים. הרגשתי איך הם יכולים פשוט לקחת אותי אליהם, רק מהסיבה שהכנסתי את עצמי לזה ולקחתי את הסיכון שוב. 

אבל הם דחו אותי כל כך חזק אל החוף, כמו אב רחמן,

ואני רק נעלבתי בטיפשותי.