נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

על מה את מדברת ילדה?

את אומרת לי שחשוב לאכול בריא ומחפשת ממתיקים לחייך.

אל תגידי לי שלא צעקת היום על מי שאמרת שכנראה לא תרימי עליו את הקול,

אל תגידי שלא התייאשת ממנו קצת, שהוא לא הוציא אותך מהכלים

כשאמר שאת מוציאה אותו.

אל תבלבלי לי את השכל, אני רוצה להגיד לך, 

העניין הוא שאני יודע שאת- באמת מאמינה בכל זה.

הייתי רוצה להגיד לך שדי לך לכתוב על חיים ומוות

כשאת רק מהלכת בניהם בלי אף פיסת מידע יותר מאחרים.

אבל את באמת באמת מאמינה שאת יכולה להחזיק בהם,

שאת יכולה להחזיק בך, שיש מי שמכוון אותך מלמעלה.

את באמת, אשכרה, כבר עשרים שנה מאמינה שאת יכולה להחזיק.

לילה טוב

שאחרי שציירת

ואחרי שהתאמצת או התעקשת עוד קצת.

אחרי שאמרת, "נו, שעות הלילה הן שלי"

ובכלל התכוונת לאלו של הבוקר המוקדם שעולה יחד

עם כל מה שאתה עושה בו.

לילה טוב, לילה טוב, צריך להאמין במה שעושים

כדי לעשות.

וצריכים להיות ממוקדים בכל רגע באמת

להפיק ממנו את כל מה שניתן להפיק

גם אם אתה לא מאמין בו.

אתמול בלילה חשבתי שאולי אני מבינה,

המקום ההוא,

הפושטק הקטן ההוא,

שבא כל פעם כשאת הכי לא פנויה אליו,

לא רוצה שתפני לו את הזמן.

אין לו עניין בזמן שלך. או אפילו בתשומת הלב שלך.

יש לו עניין בהקרבה שלך.

אתה צוחק- מה יש לך כבר לעשות כל היום בבית?

ואני מדברת על לנקות תריסים, לשטוף כלים ולחתוך בצל.

לשבת וללמוד מספרים כשאני אוכלת תמרים,

להחלים מחולי ולא מלחץ. ולא בלחץ, כי אנשים עומדים בצד השני.

נכון, זה לא תמיד ככה, במיוחד לא כשאתה מבקש את זה,

אבל לעיתים אני שומעת אריק אנשטיין ומדברת עם אלוקים.

ואלוקים זה הכל בשבילי.

ואז יוצא לי גם ללכת לטפל בסוסים

ולברוח ממי שגרם לי להתאהב.

לפעמים אדם זוכה להבין מה הוא עושה

ולעיתים הוא זוכה לעשות.

ראיתי סרט שאמרתי שהוא גרוע, ולא מצליח לרגש, כמעט באף חלק.

היו שם כל כך הרבה דרמות, מכל סוג שהוא.

והרגע היחיד שמעט התרגשתי היה כשהחבר שלו מת בסרט.

ואז,היא שלחה לי הודעה.

וכשראיתי את זה, הוצפתי כולי, אולי זה טבעי

וכתבתי לה "יקרה".

לא רציתי לכתוב יותר, כי בוודאי מאז שהיא חולה שולחים לה כל כך הרבה מילים מקושטות כל היום עד שקשה לזהות כבר.

אבל בכל מאודי קיוותי, שהיא תבין שהיא באמת יקרה.

ושאני לא אחווה אף פרידה

כואבת.