נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

רציתי להיות הכי טובה. רציתי להוכיח.

לא בשבילי, כי בשבילי זה לנוח.

בשביל כל מה שאני מייצגת.

אבל כל מה שאני מייצגת אמר לי:

"צאי לחופשה. את לא הבנת את הדרך".

עכשיו אני לא יודעת למה

אבל יש תחתיי בריכה יפייפיה לקפוץ אליה

והוא יושב לי על הכתף ואומר

"אל תשקרי לעצמך. אמרתי לצאת לחופשה. לא לפרוש".

לפעמים אני מעדיפה שיהיו ימים טובים 

וקטעי כתיבה גרועים.

מה שלימדו אותך שהוא איכות

לא בוודאי יביא אותך להצלחה.

טוב, תלוי למה את קוראת הצלחה.

אני מאמינה, אני באמת מאמינה שיש תכלית לדרך שלי.

זה כל כך קשה ואני מועדת והלב שלי נופל עם כל התנדנדות.

לפעמים מרגיש לי שאני ממש לבד מול העולם וזה לא קלישאתי,

כי אולי מעולם לא אמרתי דבר שכזה.

ריבונו של עולם מבקש ממני לסמוך אך ורק עליו

כי אף אחד לא יבין ואולי גם לא ירצה להבין מה אני מנסה לעשות כאן.

לפעמים גם אני לא רוצה להבין, גם לי קשה לתפוס את העובדה.

את העובדה שאני עוקדת את עצמי.

כמעט יום יום.

ומי אני בכלל?....

הכניסו אותי לכיתת יורים, למרות שישבו מולי שניים שניים.

אהבתי את זה, כי כשמדברים איתי חותך מיד בהתחלה

הם נותנים לי את האישור.

לא יכולתי לשקר. לא יכולתי לשחק.

האמת עמוקה אצלי יותר מכל טכניקה

גם אם לא תמיד אני מצליחה להציג אותה יפה.

אבל היא יפה... יפה כל כך כמו שהוא יפה

בעיקר כשהוא לא יודע את זה

ושומר את כוחו

להיכן שחשוב באמת להביא אותו.

אני רצה 

אולי לא כפי שציפתי

לא באותו הקצב שדמיינתי

לא מתנשפת כמו שחשבתי.

אבל בנקודת הזמן הזו

אני חושבת שאני עושה את ההכי טוב שלי

בכך שאני מסוגלת לראות את עצמי

לא הכי טובה שיש.