נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

יכולתי לעבור המון רגעים שונים, מעניינים, חדשים- ולא לכתוב מילה.

אולי קצת רציתי להשאר במקום. לא לגעת בדברים. לא להתחייב למילים.

היה בי איזשהו פחד להכנס אל תוך הרגע, לגלות שהוא קצת יותר מפחיד מאיך שאני מעריכה אותו,

לגלות שהאדישות שלי אין בה אלא התעלמות מפיצוץ שממילא יבוא.

חשבתי שלא יקרה שוב דבר ננורא אם אשכח מהרצון לברוח וליפול ולהסתגר לבדי.

קיבלתי פלאפון חדש, אחרי שבועיים שנהניתי להיות עם אחד שלא נדלק.

זה הרגיש נהדר, הניתוק הלא מחייב. לא שאני מתעסקת בו המון ולא שיצאתי להתחבר לעצמי אבל שמחתי שאני לא רמגישה בחסרונו אפילו לא לרגע מהרגע שבו נאבדתי בטבריה לכיוון חוף שאני לא מכירה.

טוב טוב, אני מתחילה לדבר יותר מידי, ללא עניין מיוחד. ללא עניין פשוט.

רק- שיש בי פחדים ואין לי מה להתלונן כי אלו אתגרים שאני בחרתי ואני התעקשתי להכנס אליהם ועכשיו אם רק אצייץ יהיו תגובות בסגנון של "אז למה בלבלת לנו את המוח?! תעשי טובה, עד שנלחמת על זה כל כך, עד שעשינו את זה" וכ'ו. וזה לא שאני מתחרטת על הבחירה שלי, התעקשת על דבר שבאמת רציתי והאמנתי בו, אבל זה שעכשיו, יחד עם הרצון להצליח, יש בי גם פחד פשוט להיות כישלון. לסבול מהניסיונות הרבים עד כדי פתטיות...

אני לא ביקשתי להחזיר את הגלגל לאחור- רק ביקשתי עידוד. ולא בטוח שיש לי ממי לבקש אותו, כי רוב האנשים שמודעים לקושי חושבים שאני מולכת בו.

אז מה היה השבוע הזה אם לא חשבון נפש אחד גדול? להתנתק מהעיר- ליומיים גם מהמשפחה- לשבוע נוסף מהעבודה- בלי החדר שלי והעיסוקים הברורים, אפילו עם טלויזיה וסרטי אגדות ודרמה קיטשית שהזכירו לי שמשם התחלתי לגדול, אשכרה.

ישבתי מול חופים, הבטתי בזריחות קצת בעל כורחי (כי לא היה לי פלאפון לשעון מעורר אז פשוט קמתי כשקמה השמש), אכלתי ירקות, ידעתי ששבת תבוא ולחדר שלי לא היו הרבה סיבות לבוא. 

אז חשבתי הרבה והאמת כן קצת כתבתי, אבל כי נדחקתי לשם, כי פחדתי והייתי מיואשת ואת מי אני מכירה יותר טוב מאת הדף והמחברת?

רציתי גם לא להיות אחראית לגמרי. לעשות מעשים שכשאני אחד מהצדדים ולהשאיר לצד השני חלק באחריות. לא ברור כמה נכון זה היה.

אני פה. קצת מסתחררת מזה שכבר תקופה קשה לי לכתוב אבל אני בכל זאת כותבת. הקצב אחר אבל עדיין הוא לא מעט.

אני מקווה שלא לאבד את עצמי בין שאיפות גדולות, כי לשאוף זה ממש אני, להגשים זה כבר חלק שאני צריכה להכיר את עצמי בו.

אני באמת לא מצילחה לכוון... ובניתי לעצמי כלים אדירים שיתנו לי את האפשרות לרוץ.

אבל לאן.

בישבה בתנוחת "אני רק שתי דקות בפלאפון" נשארתי כמעט רבע שעה וזה היה כל כך אירוני שהיד השנייה שלי עם השעון המתקתק ישבה לי ממש על האוזן. תיק-תק-תיק-תק-איזה בזבוז זמן קטנטן יצרתי לעצמי כאן?...

אז נזכרתי באחר הצהריים ההוא שאמרתי לעצמי, "את לא יכולה להתנהג כמו ברווזה, לאכול כמו ברווזה, לדבר כמו ברווזה ולקוות להיות יותר מברווזה..."

אני זוכרת איך אז נפלה בי הבנה על תקופות קטנות בהן אני בטעות נופלת למקום של ציפיה גדולה, משחקת בין מחשבות ולצערי- לא מצליחה להעמיד אותם נכון בפועל עם חיי. 

שיגרה שמעייפת ושינוי בזמינות הכלים.

אני לא מזלזלת בקושי של עצמי, זה הקושי שלי ואיתו אני עובדת ולתקופה זו- זה הקושי התירוצי הכי מצויין ומתקבל שיכול להיות מבחינתי. אבל, השאלה אם אני מוכנה להסתפק בהכרה בקושי.

או שאני רוצה להכיר בקושי ואז לנסות לפעול מעבר. כי בסופו של דבר- אלו חיי שלי.

והשעון מתקתק לי באוזן, לא כדי להפחיד, אלא כדי להזכיר לי את הקצב.

מחכים לך, מחכים לך קצת יותר כי אחרים שמעולם לא חיכו להם מידי הלכו. אבל לך גם חיכו וגם נשארת. 

מוחקת שורות, מוחקת מחשבות, קצת מייצבת אותיות וסימני פיסוק. לא כדי להראות טוב- רק בגלל שהכל משתנה ברגע.

כמה את מתאימה לכל רגע של עצמך? כל התהליך השלם הזה שלך תופס אותך בקצוות במילים אחרות.

איך לשנות תוכניות מבלי לנטוש מערכות?

ובכן...

היי טיבעית. סדרי את החדר ותשתעממי לפעמים. אל תהיי מושלמת ואל תאכלי דברים שמכאיבים.

היי טיבעית. לא טיבעית שכמו בסרטים, היום טיבעית שכמו בחיים. להיום לפחות. לכל יום שתצטרכי לנחות לפחות.