טוב,אז סוף סוף הפסקת אש...ויש שקט.
ולא משנה כמה כולם כועסים אני דווקא די שמחה שזה ככה. נמאס להיות בבית.
למרות שזה כנראה לא באמת יעזור לתווך הרחוק. אבל מה כן יעזור במקרים כאלה,להמשיך להילחם? - נקודה למחשבה.
יצאתי היום מהדירה פעם ראשונה מאז תחילת המבצע על מנת לטייל עם הכלב. זה הרגיש מוזר..אבל גם טוב באותה מידה.
עכשיו אני מתכתבת עם בחור-נחמד-מהיסודי...והשיחה גרמה לי להבין כמה דברים.
להלן קטע מהשיחה:
הוא: עשית משהו היום?
אני: לא,הייתי עם אחי בבית :(
אבל פעם ראשונה יצאתי עם הכלב מאז תחילת המבצע! חח.
מה אתה עשית?
הוא:אותו דבר,פגשתי גם חברים
בגדול כמוך
אני:לא נכון. יש הבדל בין לפגוש חברים לבין לצאת עם הכלב 5 דק'
:(אתה גורם לי לקנאות
הוא:מה את עצובה? מחר שישי
אני: :) ולעומת כמה אנשים-אין לי אפילו בית ספר חיחי.
סתם נו...עדיין אין לי מה לעשות :(
חברה שלי תקועה עם החבר החמור שלה
רבתי עם הידיד הכי טוב שלי
שאר האנשים גרים רחוק
אחרים סתם מעפנים.
לא,אין לי מה לעשות מחר בכל אופן. חיים חרא חח
הוא: ואו עוד מעט תחתכי פה ורידים
זה מעצבן זה שחבר/ה תקוע/ה עם החבר/ה שלו/ה
אני: כן...וזה עוד מישהו שאני הכרתי לה. עכשיו אני מצטערת שעשיתי את זה. אני גם די שונאת אותו עכשיו :\
אז אין מצב אני אסתובב עם שניהם.
אוף,נשמע שהולך להיות סופ"ש מעפן.
הדבר היחידי שמעודד זה שלפחות אפשר לצאת לריצה..מזמן לא עשיתי את זה. (;
למרות שכל המבצע והשיט הזה נמשך רק שבוע וקצת-זה מרגיש לי כאילו עבר חודש!
