יש לי מטרה, פשוט עד שיהיה לי כח להגשים אותה, אני אשכב על הגב, ואחלום.

"תהי עצמך, אבל... פשוט... טיפה פחות...".

אין בזה שום בעיה, יש ממני המון. בואו נוריד את ההתלהבות, נהיה קצת יותר נורמלים. 

זאת אני, רק קצת פחות, זה בסדר.

אבל, אני בלי התלהבות, לא יכולה להיות קופצנית, אז....

יודעים מה? גם על הקופצנות אפשר לוותר, לא ביג דיל.

זאת עדיין אני, רק פחות, כלום לא קרה.

ועכשיו אני אולי לא קופצנית או מתלהבת, אז זה קצת בעיה להיות מאושרת מהדברים הקטנים.

בעצם... גם על זה אפשר לוותר, לא נורא. האמצעים מקדשים את המטרה.

זה לא כאילו עכשיו אני מישהי אחרת.

טוב אבל, זה קצת מוזר שמישהי כל כך נורמלית, אוהבת מוסיקה ישנה.

טוב, יודעים מה? ג'סטין ביבבר על פול ווליום, עם זה אפשר להסתדר, העיקר לא להיות מוזרה.

אני עדיין אני. נכון?

אבל גם התלתלים האלה לגמרי מוזרים, ובגדי השוק הישנים?

טוב, החלקה יפנית ולFOX בשיא המהירות.

זה לא כאילו אני לא אותה ילדה יותר.

ותשני גם את זה, ואת זה, וגם זה לגמרי לא רגיל.

ואני אשנה. 

ולאט לאט, אני אגמר.

ואני כבר לא אהיה אני-רק-קצת-פחות.

זאת תהיה מישהי אחרת, רגילה,

ואני כבר לא אהיה שם

כדי להיות אני.