חוזרת הביתה אחרי יום של 20 שעות בלי לראות את הבית, ולילה לפני הספקתי לישון רק 4 שעות. גמורה ותשושה ובכל זאת בוחרת לבזבז עוד כמה דקות פה ליד המחשב. כי זה הזמן שלי עם עצמי. כי אני יודעת שמחר לא יהיה לי את הזמן הזה, אז מה אם אשן שעה פחות. מחר אקום לאותו מרוץ של ללכת לקנות, להדפיס, לסדר ואז לעבוד ואז לישון ואז לימודים ואז שוב עבודה ושוב לישון וחוזר חלילה.
כל כך הרבה דברים עברתי מאז הפעם האחרונה שכתבתי פה ויש לי כל כך מעט לספר עליהם. תקועה במין שיגרה של עבודה- שינה- עבודה- שינה- סידורים- עבודה- שינה. ועכשיו תוסיפו לזה גם לימודים יאיי שנה ב! 
.
מוצאת את עצמי בלופ שלא נגמר אבל מרגישה שהוא גומר אותי..
בשלושת השנים האחרונות השגרה שלי הייתה כמה עבודות במקביל ולימודים. ואני כל הזמן אומרת שזה ישתפר ויהיה לי זמן וכסף להכל, רק צריכה לשרוד עוד קצת ככה. ופתאום היום ישבתי לשיחה עם ידיד טוב שלי שלא יצא לי לראות כמעט חצי שנה וקלטתי שאני חוזרת על עצמי כבר כמעט 3 שנים ובעצם לא יוצא לי שום דבר טוב מכל זה.
את המיליונים עוד לא הרווחתי, רק מנסה לגמור את החודש. הציונים לא בשמים, פשוט משתדלת לא להיכשל. שלא נדבר על החיים האישיים, ובאמת שאין מה לדבר עליהם כי אין לי זמן לראות מישהו או להכיר מישהו. ואם אני אכיר מישהו אז לא יהיה לי זמן לתחזק את הקשר איתו כדי להפוך את זה למשהו רציני.
אז אני מנסה לעצור רגע. לשים פאוז על הכל. לחשוב.
אולי זאת באמת לא הדרך. אולי יש דרך יותר טובה להעביר את "השנים הכי יפות שלי".
אני באמת לא יודעת.
באלי לטוס, ובאלי את הרכב, ובאלי לעבור למרכז ובאלי ובאלי ובאלי..
אז אני לא יכולה לוותר על העבודה, אבל עם העבודות אני לא מוצאת זמן לכל השאר.
מה עושים?
הראש שלי מבולגן בערך כמו המשפטים בפוסט הזה כרגע 
.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ליהי .
.
. בקופות בהופעה ראינו ששידרגו את הכרטיסים שלה ל'טבעת הזהב' הנחשקת שאפילו לא חלמנו עליה.*לפעמים חלומות מתגשמים, גם חלומות שלא חלמנו עליהם*