אחרי שדיברתי קצת על המפתחות הבסיסיים של אופטימיות, שהם למעשה ניהול נקודת המבט שלנו על דברים, אני רוצה לדבר על נושא מהותי נוסף ממספר היבטים - רגשות שליליים.

אני אתחיל במשפט המפתח שלי בנושא: זה שאני עצוב לא הופך אותי לפחות מאושר.

איך זה בא לידי ביטוי? בראש ובראשונה, אני נותן לרגשות כמו עצב, צער ואכזבה את המקום המתאים. אני לא מדחיק אותם, לא מנסה להשכיח אותם או להיפטר מהם מיד. במקום זאת, אני כן מתייחס אליהם. אני מפנים אותם, אני מקבל אותם. אני מרשה לעצמי להיות עצוב אם צריך, מרשה לעצמי להרגיש חמיצות כשזה קורה. את הרגשות האלה צריך לעבד, לטפל בהם. אני מתעמת עמם - שואל את עצמי למה אני מרגיש את זה ואיך אפשר לטפל בזה, איך אפשר להתקדם. האם יש משהו שאני יכול לעשות? מה בשליטתי שאני יכול לשנות? אם מדובר במשהו שמעשית בשליטה שלי, אני אפעל כדי לשנות אותו, ואם מדובר במשהו שלא - אולי הבעיה היא בדרך בה אני מסתכל על הנושא? ברגע שאני מקבל בשלווה יותר את קיום הרגש השלילי ואני מתייחס אליו בצורה הולמת, הוא לא מצטבר ומתפרץ באימפולס, אלא הוא דועך לאטו ומאפשר לרגשות חיוביים יותר להיכנס ולמלא את חיי שוב. משפט ששמעתי לאחרונה גם אומר שהרבה יותר מסוכן מלהרגיש רע, זה להרגיש רע שרע לך.

בהיבט שני, יש רגשות כמו כעס ועצבים כלפי אנשים אחרים. מישהו פעם אמר לי ש-99% מהמקרים של הכעס הם בעצם כעס על עצמך. אפשר לתרגם המון כעסים לכיוון שלך - למשל, אתה כועס על עצמך שבטחת באדם האחר כשלא היית צריך, והוא בסוף בגד בך. עוד משפט שאני מפנים הרבה פעמים זה שלכעוס על אחרים זה למעשה להעניש את עצמך על טמטומם. אני משתדל לזכור שכולנו בני אדם, כולנו עושים טעויות. כבני אדם, יש לנו דרכי פעולה מאוד, אבל מאוד מסוימות. למה אני מתכוון? שכל אדם עושה את הפעולה בהתאם לחוקים ביולוגיים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים מסוימים, ולמה שאני אכעס אם זה מה שהיה צריך לקרות בהתאם לכל הנסיבות? כלומר, אני משתדל להבין שהפעולה של האדם האחר - זה הכי טוב שהוא היה יכול לעשות, כי זה מה שהוא יודע, זה מה שהוא מכיר. אני משתדל להיות סלחני לאחרים, וכך אני גם סולח לעצמי. אני גם אוהב להיזכר בכך שכעס והאשמות הם רגשות שמביאים אותנו למטה, אחורה, בעוד המטרה שלנו היא להגיע למעלה, להתקדם. אם אני מתמקד בניסיון להתקדם - אני תמיד חושב על איך: איך אפשר להצליח, איך אפשר להגיע קדימה - ואז קל להבין שכעס לא צריך להיות פה, שהוא מוריד אותי.

ובהיבט האחרון אני רוצה לדבר על רגש כמו נקמה או טינה. אני מאמין שהמקום ממנו הפעולות שלנו באות חייב להיות חיובי ולא שלילי. אם אנחנו מתמקדים בלפגוע באדם אחר מתוך נקמה, למשל "אני אצליח במבחן כדי שאוכיח למורה הזה שאני לא טיפש" או "אני אוכיח למאמן שזרק אותי מהקבוצה שהוא טעה", אנחנו מבזבזים המון אנרגיה על כלום ושום דבר, אנחנו גם שוכחים מהדבר החשוב באמת, שזה אנחנו, שזה להיות במצב טוב יותר. המקום יהיה חיובי, כלומר מאהבת עצמך ולא משנאת האחר. "אני אקבל ציון גבוה במבחן כי אני רוצה להצליח ולהגיע למקום כזה וכזה באוניברסיטה" או "אני אשחק טוב בקבוצה החדשה שלי כי אני רוצה לבנות את הקריירה שלי". כשהמיקוד הוא בעצמך ובטובך ולא באחר וברעתו, האנרגיות מושקעות בצורה טובה יותר, לא שורפים כוח על שנאה, טינה, כעס, נקמה. עושים פחות טעויות מפגרות שנובעות מ"חמימות מוח". הרבה פעמים גם אנחנו מוכנים לוותר ולהפסיד קצת כדי שהצד האחר יפסיד יותר - לא חבל על האובדן וההפסד? חבל...

אני לא חושב שהיה ל"ג בעומר אחד בו נשארתי עד הבוקר, או בכלל, שנהניתי במידה כזו. אני מניח שזה כי בפעם הראשונה ביליתי אותו בחברת אנשים שאני אוהב מכל הלב, חבריי הצעירים.