לאמא שלי היה יום הולדת מתישהו בשנה האחרונה. ;) ביום שישי של אותו שבוע, התאגדנו במסעדה כדי לחגוג את המאורע. מסעדה חביבה עם אוכל טעים ומפנק. בין המנה הראשונה לעיקרית, אבא שלי הכריז שמתחילים לברך את אמא. אמא שלי הביעה את חוסר שביעות רצונה. אלו היו ימים לא פשוטים עבורה. היא הייתה פחות מרוצה מחייה, בלשון המעטה, ובנוסף היא הטילה ספק בעוצמת קשריה איתנו, ולכן אני מבין מדוע היא ביקשה שלא נברך אותה. אבא שלי אמר שזה סתם מילים שבא לנו לומר "לכל הנשים שנולדו בחודש הזה ושאולי נמצאות לידנו". הוא התחיל בחפירות שלו. פתאום מדבר על אסטרולוגיה, ועדיין לא הבנתי אם הוא מתייחס לזה ברצינות או בצחוק. הוא גם דיבר על עוד כמה דברים, מי מסוגל לזכור כבר מה...

משום מה הייתי לא ערוך לברכה משלי, לא היה לי שום תכנון מראש, כאילו לא ידעתי שהולכים לחגוג לאמא יום הולדת. תוך כדי ששאר חברי המשפחה אומרים כמה מילים משעשעות יותר או פחות, המצאתי את השלד של הברכה שלי. חבל שלא הקלטתי את זה כי אני חושב שזה יצא יפה, אבל בעיקרון מה שאמרתי היה:

החיים שלנו מורכבים מאינסוף בחירות. אנחנו בוחרים איפה לעבוד, אנחנו בוחרים מה ללמוד, אנחנו בוחרים מי יהיו החברים שלנו, אנחנו בוחרים מה לראות בטלוויזיה, אנחנו בוחרים מה ללבוש, אנחנו בוחרים לאן לצאת היום, אנחנו בוחרים מה לאכול וכך הלאה. כל כך הרבה בחירות שמרכיבות את החיים שלנו, שמעצבות את מי שאנחנו ואיך החיים שלנו נראים. לבחור לעבור מדינה יכול לשנות את החיים מקצה לקצה. ובכל זאת, יש בחירה אחת ויחידה שאנחנו לא עושים - מי המשפחה שלנו. לא בחרנו מי יהיו אבא ואמא שלנו, מי יהיו האחים והאחיות שלנו. נכון, אתם, ההורים, בוחרים כמה ילדים יהיו לכם, אבל אני, בסופו של דבר, לא בוחר מי יהיה אחיי ואחיותיי.

זה שלא בחרנו את המשפחה שלנו לא אומר שפה זה נגמר. גם פה יש בחירה שאנחנו יכולים לעשות: הבחירה מה לעשות עם המשפחה שלנו. אנחנו עדיין יכולים לבחור איך מערכת היחסים בינינו תהיה, אנחנו עדיין יכולים לבחור שיהיה לנו טוב ביחד, אנחנו עדיין יכולים לבחור להתייחס טוב אחד לשני, לאהוב אחד את השני. אז, אמא יקרה, אמנם לא בחרתי שתהיי אמא שלי, אבל אני כן בוחר לאהוב אותך, ואני מאחל לך יום הולדת שמח.