הדבר היחיד שאני יכולה לעשות זה לבכות.
כזאת פטתית אני.
אני מתגעגעת לאקס שלי/ידיד שלי שאיתו הייתי יכולה לדבר על הכל, אבל שנה עברה ואין קשר
אני מתגעגעת לבית ספר
אני מתגעגעת לשמחה
אני מתגעגעת לרוגע
אני מתגעגעת ליציאות
לחברות, לחברים, להורים
אני מתגעגעת לשיער
אני מתגעגעת להרגשה
אני מתגעגעת לבית
אני מתגעגעת לחיים
אני מתגעגעת אליי .
זה כואב בפנים, חונק את הגרון זה מתפרץ בהמון דמעות ללא סיבה.
המון טיפות גשם מהעיניים
פתאום מרגישים את הבום, את החולשה, את העייפות
מרגישים לפעמים שאין מצב שאשרוד את זה
אין לי כוח לעבור את זה
כי אני יודעת מה הולך לקרות
אני הולכת ליפול, להתעלף לפעמים, להיות מחוברת לתוך כדור נשימה
יחברו לנוזלים
יביאו לי דם
תיהיה לי בחילה
אני אקיא, הרבה
אני אחזור הביתה וכאילו כלום
אףאחד לא ידע
לא שאל
לא הבין
שאולי משהו עבר עלי, עובר עלי
אז למה? למה דווקא לי, אני לא בן אדם רע, אני בסך ילדה בת 16 שרצתה לחיות את החיים שלה נורמלי עם הבעיות של מתבגרים, עם חבר, עם חברות ויציאות. ועכשיו?
לא אכפת לי מיציאות, לא אכפת שלא יהיה לי חבר, לא אכפת לי שלא הלכתי למסיבה ההיא שם שהחברות הזמינו, ולא משנה לישאין לי שיער ואנשים מתפלאים איך לא קשה לי שאיבדתי אותו.
כי מה שמשנה יותר מתמיד זה הרצון לנצח ולחיות.
לחיות כדי להיות עם המשפחה ולא לצאת עם כמה חברה ולשתות מתי שהם בבית דואגים
לחיות כדי להתבגר להתחתן להביא ילדים
לחיות כדי לחוות דברים שלא חווית בעבר
לחיות כי עכשיו את יודעת שעברת את הדבר הכי קשה שיכול לקרות לבןאדם חוץ מכמובן לאבד מישהו..
לחיות כי הרווחת את זה.
עם הרבה דמעות.. עד לפעם הבאה,
שני
מחר ביתחולים על הבוקר ובערב אשפוז לשבוע טיפול ..
לילט:<
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
just me and my cancer life