אני שונאת תחבורה ציבורית.

אני שונאת תחבורה ציבורית כל-כך.

אני שונאת אוטובוסים, שונאת רכבות, שונאת נהגים מטומטמים שמאוד קשה להם לשבת על התחת ולנהוג כמה שעות ביום אז הם מוציאים את זה על הנוסע שלהם, שגם הוא אחרי כמה שעות עבודה טובות ומת להגיע הביתה.

אני שונאת את הקריין של רכבת ישראל שחופר את אותם הדברים שוב ושוב מיליון פעם ביום, אני שונאת את הקריינית עוד יותר. אני שונאת לחכות לאוטובוס, אני שונאת שהוא מאחר, אני שונאת שהוא מקדים.

כבר אמרתי שאני שונאת תחבורה ציבורית..?

אם תרשו לי להביא דוגמא מהחיים: פעם אחת חיכיתי לאוטובוס, עמדתי לי בתחנה, השמש קופחת על ראשי נטול הכובע, שיערי מתבדר ברוח החמה, סיגריה בפי ואצבעותיי בכיסי הג'ינס המטונף אחרי משמרת כפולה מזופתת.

ואז נעצר האוטובוס ממש מולי. עדיין הייתי באמצע הסיגריה אז באתי לכניסה כדי לשאול את הנהג אם הוא יוצא עכשיו או שיש לי כמה דקות לסיים אותה בחוץ. אבל עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה, הוא פולט בקול בס מעורר חלחלה: "את מעשנת עליי!"

הסתכלתי עליו המומה ושוב באתי לפתוח את הפה אבל הוא אפילו לא ניסה לתת לי זכות דיבור בסיסית, "תזוזי עם הסיגריה!" והוא פשוט נסע קדימה, מותיר אותי מאחור, משתוממת.

אחרי זה כמובן צעקתי לו שהוא בן זונה, אבל הוא כבר סגר את הדלת ונסע אז אני מניחה שלעזאזל, הוא לא שמע. אבל כל מי שהיה בסביבה שמע וזה הספיק לשרוף אותי לכמה דקות הסמוכות לאחר מכן! יצאתי אני הבת זונה! וועעע אוה לא, המין האנושי האכזר.

ומספיק לדבר על אוטובוסים כשאפשר לדבר על רכבות מזויינות!

כשלא ראית את אחיין שלך במשך שנתיים, יש לך ייסורי מצפון מסויימים שהילד גדל בלי להכיר את הדודה שלו. במיוחד כשהאחיין שלך כבר בן שנתיים.

אז ביום בו נולדה אחותו החלטתי שזה כבר יותר מדי והחלטתי לנסוע לראות את שניהם בבית החולים מיד כשאחותי ילדה.

הדרך לשם הצריכה, כמובן, רכבת מזופתת. אז ישבתי לי בתחנה, שותה רדבול על הבוקר (כי לא היה להם קפה בתחנה. ממש תחנה למופת! על הבוקר, רכבת.. קפה... צריך!) זה היה בחורף אז השמש לא קפחה על ראשי אבל היה לי כובע, אני חושבת, של הג'קט. כן, אז סביר להניח ששיערי גם לא התבדר ברוח.

בכל מקרה, אני חורגת. חיכיתי חיכיתי. שתיתי, בכיתי. שקשקתי אך לא הזעתי (היה חורף!) והרכבת המזופתת אפילו לא צופרת מרחוק. היא לא באה ולא תבוא, לא שם ולא כאן! וועעעע

בתחנה היו כבר לא מעט אנשים. אני בודקת כל הזמן מתי הרכבת הבאה אמורה להגיע, וכל פעם שעוברת השעה של זאת, אני בודקת את שלאחריה. ואף אחד לא מועילה בטובה פאקינג לצפור את הקריאה המיוחדת: "אני כאאאאאן!"

אז קניתי עוד רדבול.

וחיכיתי.

וקניתי עוד חפיסת סיגריות (כשהנוכחית נגמרה לי).

וחיכיתי.

וקראתי ספר, וקראתי, וקראתי.

ואז היא באה!

אני לא זוכרת כמה זמן ישבתי שם כמו מטומטמת, אבל הרבה, אם הרגשתי ממש מטומטמת. לדעתי היא איחרה לפחות בשלוש שעות!

כשהגעתי לבית החולים, כבר נשארה לי רק חצי שעת ביקור, והאחיין שלי אפילו לא היה - הוא בדיוק יצא עם אבא שלו כשהגעתי! והקטנה - ישנה. כי זה מה שתינוקות יודעים שמצפים מהם לעשות.

ואחותי ישבה לה על המיטה, עושה פרצוץ מופתע כשנכנסתי עצבנית לחדר שלה ואמרה לי שאסור לי לצעוק כי התינוקת ישנה.

אז בדיוק התכוונתי לצעוק שלא אכפת לי כי אני ממש כועסת עלהרכבת המזופתת!!!! כשלפתע הבחנתי בפרצוף הקטן הישן בתוך העריסה, ובמקום צרחות אימים, פלטתי "אווווהה!" שקט.

ואלו קורותיי עם אגד ורכבת ישראל.

כי... אין לנו שום רכבת אחרת כמובן, למרות שבסוף כל נסיעה הקריינית מתגרה בנו ואומרת "להתראות, ותודה שבחרת ברכבת ישראל!"

אההה בכיף, התכוונתי לבחור ברכבת גואטמלה, אבל היא... ב... אממ, גואטמלה!

זין על תחבורה ציבורית.