חזרתי לסוריי והתחלתי לשתות באופן יומיומי לאחרונה. אני יודעת, אני יודעת, אתם לא גאים בי, אבל תסתכלו על הצד הטוב - זה גורם לי לכתוב טוב יותר! הספר שלי הרי לא יכתוב את עצמו מתוך טשטוש חושים!

אני מאשימה את תקופת החגים. ניסיתי לשתות אותם עד שיכרון כדי להעביר אותם בלי לשים לב שחלפו, ואז כשהם כבר רחוקים, לנפנף להם לשלום. רק שנסחפתי קצת.

חוץ מזה, נכנסתי לאווירה נוסטלגית ואני שומעת שירים ישנים לאחרונה. למשל, כרגע אני שומעת את Blaze Of Glory של Bon Jovi... אתם יודעים כמה זמן לא שמעתי את בון ג'ובי?! ים של זמן! בערך מאז התיכון...

ביום חמישי אני הולכת לג'אם סאשן, אני מניחה שאני אנגן כמה שירים עם הגיטרה. וידיד שלי יעלה עם הלהקה שלו. הם מנגנים בעיקר בלוז ורוק קלאסי. זה נשמע כמו משהו שאני רוצה להיות חלק ממנו, אז למה לא. כבר כמעט שנתיים שלא הופעתי בבמה פתוחה, כי עברתי דירה ואני כבר לא גרה בעיר של פאב הבית שלי, ורק שם נהגתי להופיע. פעמיים בשבוע, בזמנו. Good times.

אני מתחילה להבחין בתסמיני זיקנה אצלי. פעם הייתי הרבה יותר הרפתקנית וישנתי הרבה פחות שעות. הצפון קלקל אותי, אני מניחה. הוא שקט כל כך.... כמו אבא שמקריא לך סיפור לפני השינה כבר ב6 בערב, ואתה לא מחזיק מעמד ונופל לשינה עמוקה. וואטד'פאק?!

ואתם יודעים מה עוד יותר מכאיב מכל זה? - לצפות בפרק של דוקטור הו ולראות אותו מסתחרר לו שם בתא משטרה כחול ומציל את העולם, והטארדיס שלי אף פעם לא מגיעה...

טוב, אני מתנצלת מראש על הרפרנס של דוקטור הו פה, זה פשוט שהסדרה הזאת חודרת חזק למוח וקשה להשתחרר ממנה.