התפטרתי מהקפה. התפטרתי ביחסים טובים עם הבוס שלי, בלי יותר מדי דרמות, ולפני שהלכתי נתתי התראה של שבוע ואמרתי לו שאם יצטרך עזרה, תמיד יוכל לקרוא לי. הוא היה בהכחשה וכמעט הכניס אותי לסידור העבודה של השבוע שאחרי, אבל התעקשתי שלא.

הסיבות? - אציין אותן מהקטנה אל הגדולה: קודם כל, האווירה בעבודה הפכה פחות נעימה משהיתה קודם והרגשתי שפחות כיף לי להגיע. דבר שני, הבוס שלי הרים עלי את הקול מול הלקוחות שלי בלי לאפשר לי להשחיל מילה, וכל זה כשהוא מנסה להתנצל על תקרית ה"וואטסאפ" שסיפרתי עליה בפוסט הקודם מבלי שבכלל ביקשתי התנצלות. ודבר שלישי והכי חשוב, אני באמת חייבת לצאת ממסעדנות ולתת לעצמי צ'אנס בכתיבה, אם זה עיתון, מגזין, סיפורת נטו או כתיבת צללים. אבל אין לי מוטיבציה לעבוד קשה כשיש לי הכנסה אחרת ולכן הייתי צריכה את ה"פחד" ההוא שצ'נדלר מחברים דיבר עליו.

אבל הבוס שלי לא משחרר. הוא לקח את הנחמדות שלי צעד אחד קדימה ואת ההצעה שלי לעזור מתי שצריך כהבטחה למשרה מלאה עד אפס מקום.

עוד לא מצאתי עבודה אחרת וה"פחד" השתלט עלי, אז כרגע אני עוזרת בשמחה. צריכה את הכסף. שבוע הבא אני עובדת כמעט כל יום, זו ההתפטרות הכי לא התפטרותית שהיתה לי. גם ביום חמישי נתתי לו משמרת. הוא שמח לראות אותי אחרי שבוע שלם של שרשראות אסמסים בבקשות לחזור שעניתי להם במילה או שתיים וסיפר לי שחלם עלי שתי לילות ברציפות. קריפי? כן. שאלתי, "חלום טוב?" והוא ענה, "טוב מאוד! אבל אני לא יכול לספר!" והחלטתי שאני לא רוצה לדעת.

בערב ביום חמישי, אני מתארגנת לקראת סגירה וס' מתקשר ומודיע שהוא בדרך אליי והוא יבוא לקפה לקחת את המפתח. אמרתי שסבבה והוא הגיע בסביבות 7. שעה וחצי לאחר מכן, אני חוזרת הביתה. ס' יושב לי על המיטה עם המחשב ומרים אלי את המבט כשאני נכנסת.

"יש לך בלוג?"

נעצרתי. "פאק." סיננתי, והוא צחק.

"למה לא סיפרת לי?"

"כי זה סוד." אמרתי, "אף אחד לא יודע."

"סליחה, זה היה פתוח על המחשב." הוא אמר. הוא היחיד שיודע את הסיסמא שלי ולא ידעתי שיגיע באותו יום וגם שכחתי שהבלוג פתוח.

"קראת?"

"לא, רק את הכותרת."

אני לא זוכרת שהרגשתי מבוכה או משהו כזה. עשרות פעמים אנשים הציעו לי, "את צריכה לכתוב בלוג, ג'אם. את צריכה לכתוב לקהל. אולי זה יעשה אותך בלוגרית מפורסמת." ואני רק הייתי צוחקת ואומרת, "כן, אולי יום אחד..." ולא מעיזה לספר שכבר יש לי אחד שלוש שנים וחצי.

אז הנה. ס' יודע. הוא לא יקרא אם לא אאפשר לו, אני יודעת את זה, ולכן לא מפריע לי שהוא יודע. בו יש לי אמון מלא. אבל זה עדיין מוזר לי שחלק ענק ממני ששמרתי בסוד כמעט ארבע שנים פתאום מתגלה ונאמר בקול על ידי מישהו אחר, קרוב אלי כמה שיהיה. יש לי בלוג.