יש הרבה ספרים שאני מסוגלת להגיד שאני אזרוק אותם לקיר, כמו מיזרי שלסטיבן קינג, בגלל חוסר האונים של הגיבור שהופך בלתי נסבל באיזה שלב, או כמו ג'יין אייר של שרלוט ברונטה מרוב טוב הלב של ג'יין שלפעמים ממש מתסכל, או כמו את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה שאולי יעוף לי מהיד אל הקיר בטעות מירוב צחוק. אבל אף פעם לא באמת התכוונתי לזרוק אף אחד מהם אל הקיר, קודם כל – הם עלו לי כסף. כן. ודבר שני – אני לא משחיתה ספרים.

אבל במקרה הזה… שיט מאן.

טוב, אז הכל התחיל כשאני, ג'אם, או בעברית ריבה, התארחתי במלון ממוצע של כוכב וחצי בירושלים למשהו כמו שבוע. לפני שנסעתי פגשתי קרובת משפחה והיא שאלה אותי, "את חובבת ערפדים, נכון?"

עניתי שכן. כי… טוב, תמיד הייתי. אז היא שלפה ספר משום-מקום ואמרה, "אם ככה, את חייבת לקרוא את זה! שמעת אל זה?"

זה היה בתקופה שדמדומים רק יצא והיה רעש ענק סביבו, אז הייתי צריכה להכיר. אבל לא הייתי ממש בעניינים מבחינת 'מה פופולרי?' אז רק עיקמתי את האף ואמרתי, "לא."

היא דחפה לי את זה לידיים ואמרה, "את חייבת לקרוא את זה, חייבת! זה רומן ערפדים, את תאהבי את זה."

הנהנתי והודתי לה, בוחנת את הציור המוזר שעל הכריכה. מה לרומן ערפדים ולשני ידיים מחזיקות את הפרי האסור, תהיתי לעצמי. טוב, נחכה ונראה.

אם להיות כנה, היא באה לי בזמן. בדיוק סיימתי את הספר שקראתי (זה של סטיבן קינג. ספר מומלץ במיוחד.) והייתי צריכה ספר חדש. שבוע שלם במלון בלי לקרוא יכול היה להיות סיוט.

תחשבי שוב, ג'אם.

האמת שבסוף הסתבר לי שלהיות תקועה עם הספר הזה בלבד למשך שבוע שלם – היה סיוט. כי כמו שאמרתי, אני תולעת ספרים, ואם אני תקועה רק עם ספר אחד, לא משנה כמה גרוע הוא – אני אקרא. ואסיים.

אז קראתי. היה לי קשה, לא מבחינת הרמה – זה ספר נוער. אני מדברת על צורך הסיבולת לקרוא את זה. הוא לא נגמר לי! באמת שבדרך כלל אני קהל מאוד פשוט לבידור. קל לבדר אותי, מה אני יכולה להגיד? קלה להשגה. זונת ספרות. אבל הספר הזה..?

אז מה בעצם הייתה הבעיה שלי עם הספר הזה?

קודם כל, אני רוצה להוריד משהו מהפרק לפני הכל – הערפדים המנצנצים.

כן, אני יודעת, כולם מדברים על הערפדים המנצנצים. ערפדים לא אמורים לנצנץ בלה בלה… – אבל חשבתם פעם… למה? למה ערפדים לא צריכים לנצנץ? כי תמיד כשאמרתי את זה, חובבי דמדומים מיד התגוננו באמירה: "זה הרי יצור מומצא, מותר לעשות בו מה שרוצים!"

טוב, אז נמאס לי לשמוע את זה ואני אענה על זה אחת ולתמיד:

הסיבה שהנצנצים כל-כך מעצבנים אנשים זו לא העובדה שהם מנצנצים. תכלס, כשקראתי את זה זה גרם לי לגלגל את העיניים, לא יותר. אבל חיכיתי. חיכיתי לשמוע הסבר אחד ארור, למה הערפדים האלה מנצנצים? אם לא מסיבה מדעית, לפחות בשביל חוקתיות הספר. לכל ספר הרי יש חוקים. בהארי פוטר יש מוגלגים וקוסמים, וחלילה שרולינג תכתוב שאיזה קוסם הדליק את האור מהמתג ולא קרא "לומוס" והניף את השרביט. כמו שאצל טולקין לעולם לא תראה את סאם נועל נעליים. זה חוק בל יעבור.

אבל אצל גברת מאייר הדברים עובדים אחרת. היא כל-כך מיוחדת שמותר לה לכתוב מה שבא לה בלי אמת אחת. כלומר, במילים אחרות, היא מחשיבה אותנו הקוראים, למטומטמים.

ברוב המקרים הייתי מסכימה שאנשים, בכללי, הם מטומטמים. אבל כשזה מגיע לספרות – אני רוצה לשמוע הסבר. למה?? למה הערפד שלך מנצנץ, לעזאזל? העובדה הזאת מספיק מעצבנת בשביל שתהיה לי הזכות לדעת מה גורם לו לנצנץ! סופר הוא אמנם שקרן וכולנו יודעים את זה, אבל הוא סופר טוב רק אם הוא שקרן טוב, וסופר שלא יודע לשקר הוא חובבן. קורא הוא אדם שרוצה שישקרו לו ומודע לכך שהוא אוכל בולשיט, אבל הוא רוצה שמי שמאכיל אותו חרא ידע לעשות את זה נכון.

אם זה היה סוג של מגננה עצמית, ניחא. אם זה היה מפתה למשל אויבים להתקרב אליך, או מסנוור אותם ונותן לך הזדמנות לתקוף ראשון – בסדר. אבל לא… אין לזה הסבר מזויין אחד! הערפדים בלי קשר פשוט… מנצנצים. כמו כדור דיסקו, כמו סרט גרוע של ניקולודיאון, כמו פאקינג טינקרבל!

חוץ מזה, היצורים האלה שקוראים לעצמם 'ערפדים' ועושים עוול למונח, הם גם חסרי ניבים.

בסדר, הכל בסדר. יש ערפדים שאין להם ניבים בהרבה מקומות בקולנוע ובספרות, אז למה למאייר אסור?

אני אגיד לכם למה. כי הם יכולים לנשוך.

חיכיתי לנשיכה, למשהו, קמצוץ של דם, רגע של שפריץ שיעלה על דרישותיי כקורא – כלום. (כמובן שבלי ניבים הכל יהיה הרבה פחות אסטטי, אבל זה מטריד אותי בערך כמו שמטריד אותי באיזו מסקרה משתמשת סטף כשהיא יוצאת לאכול במסעדה). כל העלילה התמקדה רק בסיפור ה"אהבה" המטריד משהו בין בלה סוואן ("ברבור יפה" בעברית – ברררר!) ואדוארד קולינס או קאלן או משהו כזה. זה לא סיפור ערפדים ולא ספר על טבעי, גברת מאייר, זה רומן ילדים!

 ולמה סיפור האהבה מטריד אותי כל-כך? הנה הצצה:

“And so the lion fell in love with the lamb…"

בעעעכס. כבר ראינו את זה בעשרות מקומות אחרים, (דם אמיתי אומר לכם משהו?) – ערפד ובת-אנוש מתאהבים זה בזו, אבל אסור להם להיות ביחד כי הוא מסוכן עבורה. היא מאוהבת והוא חושק בה, אבל לא! הוא מפלצת! אוה!!!

ואז הבנתי למה הפרי האסור בכריכה. פאק מי, זה בגלל החטא של אדם וחווה כשעשו דבר אסור. כמו שהפרי היה מפתה, ככה מפתה האהבה בין הדמויות הראשיות למרות שהיא אסורה. המממ… פואטי משהו. אבל מה שמאייר שכחה הוא שאפילו בסיפור אדם וחווה, היה את הנחש ואת העונש. היה מכשול, משהו שהפריע. מה מפריע לאהבה של בלה ואדי לצמוח? מה כל-כך מפלצתי באדוארד חוץ מהנצנוצים? הוא בחיים לא הרג אף אחד, לא נשך ולא השרה תחושה מאיימת. אולי תחושה של סטוקר קריפי שמסתכל עלייך ישנה, אבל יש גבול מאוד עבה בין מפחיד של ערפד לקריפי של סוטה. האם זה ערפד בכלל?

מצטערת, אבל ערפדים הם יצורים מיתולוגיים, זה בין הפולקלורים הישנים ביותר והטובים ביותר, ערפדים הם אפלים, מפחידים, הם מוצצים דם ואין להם הרבה מצפון. כמובן שהרבה סופרים או בימאים של ספרים וסרטי ערפדים שינו או כפפו הרבה חוקים, אבל היו להם הסברים ברורים, היה להם רקע, הדמויות שלהם לא היו דו ממדיות, למען השם.

“About three things I was absolutely positive. First, Edward was a vampire. Second, there was a part of him-and I didn't know how potent that part might be-that thirsted for my blood. And third, I was unconditionally and irrevocably in love with him.”

אוקיי, הנה לכם קלישאה מוצלחת. אם הייתם מראים לי את החרא הזה לפני שהספר יצא לאור הייתי אומרת "תגרסו את הבולשיט הזה, הוא בחיים לא יתפוס." הייתם שואלים אותי למה? הייתי עונה – "כי זה הדבר הכי פאקינ' קלישאתי שראיתי בחיים. צפוי ומוכר."

מי רוצה לאכול משהו שכבר עשרים אחרים לעסו לפניו? רק תולעים.

“You are the most important thing to me now. The most important thing to me ever.”

כמה רומנטי, כמה מתוק! אני מתמוגגת. נראה לי שהרטבתי…? – אהה לא… טעות שלי, זו תחושה של גועל, מה שאני מרגישה. נראה לי שאני אקיא שניה אם תסלחו לי.

אוקיי, אני בסדר.

המשפט הזה למעלה הוא לא אהבה. זו לא אהבה כשגבר פוגש אישה, מביט בה ומרגיש שכל עולמו זו היא. הוא עדיין לא ידע את שמה, איך נשמע הקול שלה, מה היא אכלה לארוחת בוקר – והבחור מאוהב מעל הראש. לא לא לא לא… מצטערת לאכזב אתכם, זו לא אהבה. זו לא אהבה כשבחורה פוגשת נער יפה-תואר ומחליטה שהיא רוצה להוריד לו את המכנסיים ולקרוע לו את התחתונים עם השיניים. זו לא אהבה. אתם יודעים מה זה כן? – זו הידלקות. ואם זו הידלקות, תכתבי את זה כהידלקות. בשביל אדוארד, הבחורה הזו מסתורית כי הוא לא יכול לקרוא את המחשבות שלה אז הוא נהיה אובססיבי וכפייתי כלפיה, בוהה בה ישנה (הלו! – סוטה בשכונה!) עוקב אחריה לכל מקום ומגיע בדיוק בזמן כדי להציל אותה (נסיכת דיסני כאן:)) והיא כמובן מתמוגגת כי הוא כזה יפה… וחתיך… ומנצנץ… ויש לו מכונית גדולה ויפה! הוא מיוחד ו… הוא רץ מהר.

ומה בעצם עוד יכול לעשות הערפד קאלן חוץ מלרוץ מהר? ולנצנץ? כלום.

ומה עם חולשות? יש לו איזו חולשה? למשל, דרקולה של בראם סטוקר לא יכול להיחשף אל אור השמש אחרת הוא נשרף, כל האיברים שלו מתכלים ומתפוצצים והופכים לעיסא של גועל שמתפוררת לערמה של פיח. לסטט של אן רייס, ימות גם מאור שמש וגם משריפה וגם אם הוא מוצץ דם של אדם שהורעל. מה החולשה של מר קאלן?

"אל תתפשט, אדי! אתה תמות מנצנצים!"

בקשר לדמות הראשית, שהיא בעצם המרי-סו הכי דפוקה שראיתי – כל דמות שחולפת על פניה מתאהבת בה, בבית הספר החדש שלה כבר היו לה הרבה חברים שניסו להתקרב אליה בלי שהיא בכלל ניסתה, היא אוהבת לקרוא (אבל מעולם לא נתפסה עם ספר ביד), והיא קלמזי. (=קלמזי, לידעתכם, כבר מזמן הפך לתכונה חיובית ולא לחסרון. בנות, אם אתן קלמזי אז תדעו, גברים מתים על זה!)

אני אישית, ורוב האנשים בצד שלי במקרה הזה, שונאת עלילות שכוללות מרי-סו מכל סוג או מין שהוא. אי אפשר להזדהות איתן בשום-אופן, הן צפויות וזה הופך את כל העלילה להילה סביבן כל הזמן. אי אפשר לחבב דמות מושלמת מדי. אז כשזו עוד דמות ראשית… סורי, לא עובד. לא בשבילי.

זה שהדמויות יפות דווקא פחות מפריע לי. מה שכן מטריד הוא שמאייר כל הזמן חוזרת על זה שוב ושוב – כמה הוא יפה, נאה, חטוב, מהפנט, מסתורי ומנצנץ. חלום של כל בחורה. ואיזבלה, הברבור היפה… אמרתי מספיק.

די! כואב לקרוא את זה!

נעבור לאנשי הזאב. אנשי זאב אלו אותם יצורים שמהיום בו הם ננשכים על ידי איש זאב כלשהו, הם הופכים לאחד כזה בעצמם. בליל ירח מלא הם משנים את צורתם ונהפכים לחצי אדם חצי זאב. כל האיברים הפנימיים שלהם משנים צורה, הקיבה שלהם מתרחבת, העצמות שלהם נמתחות, צומחות להם טלפיים – אלה כאבים עצומים! כבר מבחינה הגיונית הם צריכים לעבור כאב בלתי נסבל. שוב אני חוזרת לבעיה שכבר הזכרתי – ל"אנשי הזאב" של מאייר אין חולשה. הם משתנים מתי שהם רוצים והם עושים את זה בשניה.

אין לי בעיה עם זה, באמת. זה בסדר גמור, אבל אלה לא אנשי זאב. אלה שיפטרים. תחקרי קצת, מאייר, אני יודעת שאת עצלנית אבל תשאלי את סיינט גוגל או את פרופסור ויקיפדיה והם בעצמם יגידו לך – אנשי זאב ננשכים על ידי איש זאב אחר וככה הם נהפכים לאיש זאב בעצמם. יש להם חולשות, כמו למשל כדור כסף. הם משתנים בליל ירח מלא. שוב, אני, בניגוד למאייר, עושה מחקר לפני שאני מצהירה הצהרות, אז אני יודעת שהשינוי לא חייב להיות בליל ירח מלא, זה הוחלט רק בתקופת ימי הביניים, מאוחר יותר אחרי שיצא הפולקלור למודעות האנשים. אני גם מודעת לזה שכדור הכסף לא תמיד מופיע בספרות אנשי הזאב או בסרטי האימה. אבל איש זאב חייב לחוש כאב, זו הצורה הלא טבעית שלו. וכן, כמו לכל יצור, חייבת להיות לו חולשה.

במקרה של שיפטרים, הם עושים את זה בצורת קסם. זה לא שינוי שחל בהם, אלא שינוי שהם עושים בעזרת לחש, שיקוי או קסם כלשהו. מתלבש בול על הדמויות של מאייר, אתם לא חושבים?

ועכשיו אני אעבור לחלק האהוב עלי…. וזה החלק השנוא עליי.

אני יודעת שסתרתי את עצמי, אבל כואבות לי העיניים כשאני קוראת את הדיאלוגים הטיפשיים שלה ואז המוח שלי עושה גלגול ומקיא את נשמתו. תקראו את זה אתם ותגידו לי מה לא בסדר:

“I hate to burst your bubble, but you're really not as scary as you think you are. I don't find you scary at all, actually," I lied casually.

He stopped, raising his eyebrows in blatant disbelief. Then he flashed a wide, wicked smile.

"You really shouldn't have said that," he chuckled.

“I miss you," I whispered.

"I know, Bella. believe me, I know. It's like you've taken half my self away with you."

"Come and get it, then," I challenged.

"Soon, as soon as I possibly can. I will make you safe first."

His voice was hard.

"I love you," I reminded him.

“You…made…me…faint,” I accused him dizzily.

“What am I going to do with you?” he groaned in exasperation.

“You said you loved me.”

“You knew that already,” I reminded him, ducking my head.

“It was nice to hear, just the same.”

I hid my face against his shoulder.

“I love you,” I whispered.

“You are my life now,” he answered simply.

“How old are you?”

“Seventeen,” he answered promptly.

“And how long have you been seventeen?”

His lips twitched as he stared at the road. “A while,” he admitted at last.

“Edward can do everything, right?" I explained.

Jasper snickered and Esme gave Edward a reproving look.

"I hope you haven't been showing off-it's rude," she scolded.

"Just a bit," he laughed freely.

"He's been too modest actually," I corrected.

"Well, play for her," Esme encouraged.

"You just said showing off was rude," he objected.

"There are exceptions to every rule," she replied.

אתם קוראים מה שאני קוראת?

איך לעזאזל אפשר ליהנות מטקסט כזה? ומי העורך שהעלה את זה לדפוס?

הרשו לי לצטט משפט נהדר שאמר סטיבן קינג, מתוך הספר על הכתיבה: "אני סבור שהדרך לגיהינום רצופה בתוארי-פועל, ואני מוכן לצעוק זאת מעל הגגות."

אני, בתור כותבת ששואפת להיות סופרת, יודעת שחוק מחייב בכתיבה נכונה זה לעולם לא להיסחף עם תוארי-הפועל. כשיש לך דיאלוג בין דמויות, זה בסדר מדי פעם לכתוב "הוא אמר", אבל כשאת מתארת כל פעם את התגית עם תואר אחר – זה מגעיל לקריאה, זה מעצבן ומטריד, זה לא מראה שאת חכמה יותר או עם אוצר מילים טוב יותר, זה רק מראה שאת נואשת להראות אותו. שהכתיבה שלך כל-כך לא מקצועית עד שאת מחפשת דרכים אחרות להעשיר אותה, שאת לא יודעת איך לכתוב דיאלוגים או איך לכתוב בכלל ושאת אפילו לא באמת מנסה, אלא רק מסווה את העובדה שאת לא יודעת לכתוב. את לא יודעת לכתוב. את לא יודעת לכתוב!!!