אז עשיתי את זה והוצאתי ארבע וחצי על מחשב Asus חזק וחתיך.

אני יודעת שהצהרתי בעבר שאני לא טיפוס טכנולוגי במיוחד וש"טכנולוגיה שונאת אותי" ואני עדיין עומדת מאחורי מה שאמרתי, אבל אני אחרי הכל סופרת, טוב טוב, כותבת, ואחרי שנים ארוכות שכתבתי ביד אני חושבת שהגיע הזמן להשתדרג למחשב נייד ולהתחיל להדפיס כמו בנאדם, לא?

ואם כבר אני קונה מחשב, החלטתי ללכת על אחד חזק. כי אני תאוותנית P:

והכי הכי חשוב - הורדתי קינדל!! יאייי עוד סיבה למה שווה להיות תולעת ספרים!

אז מזל טוב לי :)

Addio

די, ניסיתי להימנע מלכתוב על הנושא הזה אבל זה בלתי נמנע, זה כל כך דורש.

אני שתיינית. טוב, לפחות הייתי. נגמלתי כי אני אדם חזק ועצמאי שלא תלוי באלכוהול כדי לשרוד. (אני כן!!! אוף איך בא לי בירה!!!!)

בכל מקרה... בנוסף לזה שאני שתיינית(הייתי!), אני גם מעשנת. כבדה. טוב, לא כבדה מאוד, ירדתי במינון לאחרונה, שוב, כי אני אדם חזק ועצמאי שמאוד תלוי בניקוטין שבדם שלו.

בנוסף לזה, יש לי הרבה הוצאות מסביב שלא עוזרות לי במיוחד לשמור הרבה כסף בצד להנאות הקטנות, למרות שהייתי ממש שמחה לטוס ללמוד באיטליה עוד מחר. או יותר חשוב, לקנות איזה פרינגלס בקיוסק.

כך או כך, כסף אין לי מיותר. אני מתכננת להוציא ספר לאור בעתיד הקרוב, אני מתכננת לטוס, אני מתכננת לעשות פדיקור עם שטרות בין האצבעות של הרגליים, וכמובן שכל זה לא יוכל לקרות אם אני אבזבז את כל הכסף שלי על הרעל שאני מאכילה את עצמי!

הרי אתם מסכימים איתי שכל אחד והרעל שלו, נכון? יש כאלה שהרעל שלהם זה שוקולד, יש כאלה שהרעל שלהם הוא קפה, יש כאלה שאצלם זה סמים ויש כאלה שזה דובוני גומי ירוקים. במקרה שלי זה שלושה רעלים מסוגים שונים גמרי. מרעל אחד נגמלתי, רעל אחר הורדתי במינון והרעל השלישי שלי (קפה) לא יקר במיוחד אפילו בכמויות שלי. חוץ מזה, זה חינם בעבודה.

אז למה, בשם אלוהים, אני עדיין מוציאה את אותו סכום כסף שהוצאתי עד היום על הרעלים היקרים שלי, עוד לפני שהפסקתי לשתות ולפני שירדתי במינון הסיגריות? למה, לעזאזל, לא מגיע לי פרס על המאמצים שלי? אני כבר בקושי שותה, ואם אני שותה הרבה זה בעיקר יין. פעם הייתי שותה וויסקי בכמויות, היה לי בקבוק של ברנדי בבית ולפחות שני ארגזים של בירה במקרר בקביעות. היום זה שני בקבוקי בירה לשבוע (פאק...) ובקבוק יין. ואני עדיין לא רואה שינוי בהוצאות! יותר מזה, עברתי לדירה זולה יותר - ועדיין אין שינוי. ירדתי משתי חפיסות סיגריות ביום, לפחות מחפיסה - עדיין אותן הוצאות.

אם המטרה של לפיד להעלות את מחירי הסיגריות והאלכוהול הוא כדי לגרום לי להפסיק לעשן, אני מאוד מעריכה את זה מר לפיד ובטוחה שזה יעזור. אבל מה אני יודעת? אני גם הייתי בטוחה שמאוד יעזור לחשבון הבנק שלי אם אני יפחית במינון הסיגריות - ותראה איזה קטע, טעיתי.

מר לפיד היקר. אני יודעת שאתה מעלה את המסים כי עכשיו הכי חשוב לך לכסות את המינוס שביבי הואיל בטובו להשאיר על כתפיך, זה באמת כבד מאוד. ואכן, אם נסחוב את התיק הזה על הגב (איך לעזאזל אומרים גב ברבים?) של כולנו, יהיה לנו הרבה יותר קל. ואני יודעת שאחרי שהמצב ישתפר אתה מתכנן להוריד בחצי את מה שהעלת כדי להוכיח לנו שאנחנו מטומטמים במתמטיקה.

אבל יש לי רעיון טוב יותר.

מה דעתך לוותר קצת לאנשים עם הבעיות בכבד ובריאות, האנשים החלשים (כן, כן) שתלויים ברעל שלהם ומודעים לזה שהם הורגים את עצמם. אולי במקום להאכיל דווקא אותנו בחרא ולהוסיף לנו גם בעיות כלכליות בנוסף לבעיות הגב, תואיל בטובך לקצץ לח"כים הנכבדים של המדינה המתוסכלת הזאת קצת בשכר הגלובלי שלהם? להם יש אורטופדים טובים, שיסחבו הם קצת יותר מפשוטי העם, יוותרו על הווילות ועל בתי הנופש, שיוותרו קצת על העניבות היקרות ויעברו לטי-שרטים, אני מבטיחה שנמשיך לכבד אותם בדיוק באותה המידה גם עם בוקסר, באמת. אולי שהם יוותרו על הג'קוזי עם הסיגר בפה אחר הצהריים בחברת כמה זונות יפות, או יותר מזה, על הטיולים חסרי המעצורים לחו"ל כשפה בארץ התושבים צועקים הצילו.

מה דעתך להניח לנו עם הבעיות שלנו, אני מבטיחה לעזור בסחיבת החרא הזה על גבי כל זמן שצריך, אני משלמת את המסים שלי ואת השכר דירה שלי ואת כל מה שאני חייבת, אבל קצת, רק קצת מתסכל אותי לשלם בזהב על חפיסת סיגריות. קצת כואב לי לדעת שאני מקריבה יותר משעה עבודה על עשרים גללי ניקוטין.

חשבתי לעבור לגלגול, אבל אז קיבלתי הברקה. אני חושבת שאתה צודק, מר לפיד היקר. סיגריות זה מצרך יקר בארץ, אבל הכרחי לחלק מהאנשים. אז החלטתי שיותר בריא בשבילי ובשביל הכיס שלי לעבור לירוק.

אני גם אעשן פחות וגם אהנה יותר - הטוב משני העולמות. וההוצאות? הן כרגיל ימשיכו לזרום, אני לא דואגת להן.

אז נכון, למי שלא בחר אין זכות להתלונן, אני ממש לא מתלוננת, ראה בזה הצעת ייעול.

כשמריחואנה תהפוך לחוקית, כנראה שהיה במי לבחור.

עד אז, אני עוברת לירוק :)

אז שמתי לב לאחרונה שקיץ כבר לא אומר את מה שהוא אמר לי פעם.

פעם קיץ אמר לי: חופש! חופש! יש מלא זמן לקרוא ספריםםם! אפשר לכתוב בלי סוף! לכתוב לכתוב! חופש! לא צריך לצאת מהבית לדקה אחת אפילו בשביל לבדוק את מזג האוויר! אפשר לשכב כמו פדלאה במיטה ולגדל נקבוביות חדשות בפנים ובמקומות שלא ידעתי שאשר לנזק!!! יאיי!

היום קיץ אומר לי: פאק פאק פאק. מה קיץ עכשיו, מה? זה אומר עבודה יותר קשה (אנשים אוהבים לבלות בקיץ, לכו תבינו...) זה אומר חום אימים ומקלחת כל שתי דקות (חשבון מים הוא אויבו הטוב ביותר של הישראלי...) וזה אומר שאני מגיעה הביתה תשושה מדי בשביל לעשות כל דבר שהוא שאני באמת אוהבת לעשות.

אני אומן מתוסכל.

(ראו בזה הצהרה שאני באמת אומן...)

יש כמה סוגי ישראלים שמגיבים לקיץ בדרכים שונות מאוד:

1. ים! ים ים ים! כוסיות בים! ים!

2. גלידהההה. בים.

3. בירה קרה בים.

4. ים!

5. לשכב עם קוקטייל בטן גב ועיתון ביד על מיטת שיזוף, בים או בבריכה לסירוגין.

6. לגרבץ.   ...בים.

    או בכל מקום בעצם.

למה הישראלים כל כך אוהבים ים?

אל אלוהים! ים זה רעש, זה צפיפות, זה מלא אנשים, מ-ל-א אנשים, רובם לא מושכים, שמזיעים בתוך בגד ים מינימלי ומנגבים את הזיעה כששיערות בית השחי שלהם מבצבצות ברגע שהם מרימים את היד לעשות את זה. זה כוסיות לבנות ששוכבות על הבטן ואז על הגב ואז שוב על הבטן, עד שהן הופכות לשחור וול דאן. זה מלא אבל מלא אבל מ-ל-א חול. מלא חול!!!

חול!!!!!

אז נשברתי והלכתי לים. כן, אני, ג'אם, הלבנה כמו ערפד מתוסכל, הלכה לים. שלפו את פנקס הסקופים שלכם. שכבתי כמו כוסית בטן גב, אפילו רצתי לתוך המים כמו סוס מתוך תמונה אקזוטית. אני לא נהנית לספר את זה. לא אני לא.

ויותר גרוע מזה - די נהניתי :(

כמובן, מיציתי את זה די מהר, ובאיזה שלב צעקתי: "תנו לי בירה!!! חם לי!!! בירה עם מקרר מסביבה, עכשיו!!!" אבל בסך הכל היה בסדר, לא התמסמסתי, לא עליתי בלהבות (ערפד עם פריבילגיות) וגם לא נצלה לי המוח וניזוק מקרני שמש בלתי מרוסנות, אם כבר, השמש היא זו שניזוקה מהמוח שלי - יהה בייבי!

ונשרפתי.

טוב, זה לא יחזור על עצמו. הקעקוע הבא שלי יהיה פשוט פורטרט של עצמי עם משקפי שמש על כ-ל הגוף ככה שלהבא לא יעזו אפילו להציע לי לבוא לים. ("אני לא יכולה, אסור לי לעמוד בשמש לעשרים השנים הבאות, הקעקוע אתה יודע... לא לא זה בסדר, זה היה שווה את זה!")

איפה איפה הסתיו?.. אין כמו הסתיו.

אז לפני שכדור הארץ יעלם ויתמסמס מעודף חום עקב זיהום אוויר (אבוד לנו),

שיהיה לכולם חרא קיץ!

אני מתכוונת לזה.

Addio

מדהים. אחד הספרים היותר טובים שהייתי צריכה, לצערי, לסיים. זה מסוג הסיפורים אתה מקווה שלעולם לא ייגמרו.

מסופר על ביוגרפית בשם מרגרט לי שמקבלת ערב אחד מכתב שכתוב בכתב יד, בו מבקשת ממנה הסופרת הבריטית מן הידועים בעולם, וידה ווינטר, החולה במחלה סופנית, לבוא ולכתוב את סיפורה לפני שיהיה עבורה מאוחר מדי.

לילה אחד, נתקלת מרגרט בחנות הספרים של אביה בספר "הסיפור השלושה עשר" מאת וידה ווינטר, היא קראה אותו והוקסמה מכתיבתה של ווינטר, אך הספר כלל רק שנים-עשר סיפורים.

מסוקרנת בנוגע לסיפור השלושה עשר, מסכימה מרגרט לי לפגוש את וידה ווינטר בביתה.

ווינטר מגוללת לאוזנה של מרגרט לי את כל הסודות האפלים של משפחתה שזמן רב היא שמרה עליו בהחבא כפי שהיא זוכרת את ימיה באנג'לפילד, השטח השרוף שפעם היה ילדותה. מרגרט לי מוצאת את עצמה לאט לאט נשאבת לתוך סיפורה של ווינטר.

על שתי הנשים להתמודד מול עברן ומול סודות משפחתן... ומול הרוחות הרודפות אותן.

סיפור בתוך סיפור. סטרפילד כותבת את המעבר בין הסיפור הנוכחי לסיפור של וידה ווינטר כל כך טוב, ואז, כמו קסם, משלבת ומערבבת אותם ביחד בטוב טעם.

והכתיבה עצמה - בתור מישהי שכותבת - אין לי מילים!

איזו כתיבה עשירה, ציורית, חסרת מעצורים. השפה קולחת, התיאורים מפורטים אבל לא יותר מדי, הקצב הוא טוב, הולך לצד הקורא, לא רץ לפניו ולא מזדחל מאחוריו.

האווירה הגותית של הסיפור ממכרת בצורה דרסטית. אני לא אשקר לכם, מי שמרים את הספר הזה שידע, זה ספר שנותן תחושת יגון, מועקה עמוקה, אבל מועקה נעימה כזאת. בכל פעם שפתחתי את הספר הרגשתי שמציפה אותי מלנכוליה נעימה.

אהבתי את מרגרט לי. למרות שהעלילה המרכזית לא מתרכזת בה, אלא על וידה ווינטר, היא מאוד אקטיבית ומשפיעה על התקדמות העלילה בצורה משמעותית, נותנת לסיפור משיכות קדימה, למרות אופיה המסוגר (מה שגם ממש מתאים לאווירה של הסיפור). נראה לי שבלתי אפשרי שלא לחבב אותה.

הדמויות כולן בנויות נהדר, הסיפור מתפתח בקצב מושלם. כל רגע ישנה הפתעה חדשה שמציצה בין הדפים ומרטיטה אותך.

אני בהחלט עומדת לקרוא עוד עבודות של סטרפילד - כשיצאו. לא להאמין שזה הרומן הראשון שלה!

אני שונאת תחבורה ציבורית.

אני שונאת תחבורה ציבורית כל-כך.

אני שונאת אוטובוסים, שונאת רכבות, שונאת נהגים מטומטמים שמאוד קשה להם לשבת על התחת ולנהוג כמה שעות ביום אז הם מוציאים את זה על הנוסע שלהם, שגם הוא אחרי כמה שעות עבודה טובות ומת להגיע הביתה.

אני שונאת את הקריין של רכבת ישראל שחופר את אותם הדברים שוב ושוב מיליון פעם ביום, אני שונאת את הקריינית עוד יותר. אני שונאת לחכות לאוטובוס, אני שונאת שהוא מאחר, אני שונאת שהוא מקדים.

כבר אמרתי שאני שונאת תחבורה ציבורית..?

אם תרשו לי להביא דוגמא מהחיים: פעם אחת חיכיתי לאוטובוס, עמדתי לי בתחנה, השמש קופחת על ראשי נטול הכובע, שיערי מתבדר ברוח החמה, סיגריה בפי ואצבעותיי בכיסי הג'ינס המטונף אחרי משמרת כפולה מזופתת.

ואז נעצר האוטובוס ממש מולי. עדיין הייתי באמצע הסיגריה אז באתי לכניסה כדי לשאול את הנהג אם הוא יוצא עכשיו או שיש לי כמה דקות לסיים אותה בחוץ. אבל עוד לפני שהספקתי לפתוח את הפה, הוא פולט בקול בס מעורר חלחלה: "את מעשנת עליי!"

הסתכלתי עליו המומה ושוב באתי לפתוח את הפה אבל הוא אפילו לא ניסה לתת לי זכות דיבור בסיסית, "תזוזי עם הסיגריה!" והוא פשוט נסע קדימה, מותיר אותי מאחור, משתוממת.

אחרי זה כמובן צעקתי לו שהוא בן זונה, אבל הוא כבר סגר את הדלת ונסע אז אני מניחה שלעזאזל, הוא לא שמע. אבל כל מי שהיה בסביבה שמע וזה הספיק לשרוף אותי לכמה דקות הסמוכות לאחר מכן! יצאתי אני הבת זונה! וועעע אוה לא, המין האנושי האכזר.

ומספיק לדבר על אוטובוסים כשאפשר לדבר על רכבות מזויינות!

כשלא ראית את אחיין שלך במשך שנתיים, יש לך ייסורי מצפון מסויימים שהילד גדל בלי להכיר את הדודה שלו. במיוחד כשהאחיין שלך כבר בן שנתיים.

אז ביום בו נולדה אחותו החלטתי שזה כבר יותר מדי והחלטתי לנסוע לראות את שניהם בבית החולים מיד כשאחותי ילדה.

הדרך לשם הצריכה, כמובן, רכבת מזופתת. אז ישבתי לי בתחנה, שותה רדבול על הבוקר (כי לא היה להם קפה בתחנה. ממש תחנה למופת! על הבוקר, רכבת.. קפה... צריך!) זה היה בחורף אז השמש לא קפחה על ראשי אבל היה לי כובע, אני חושבת, של הג'קט. כן, אז סביר להניח ששיערי גם לא התבדר ברוח.

בכל מקרה, אני חורגת. חיכיתי חיכיתי. שתיתי, בכיתי. שקשקתי אך לא הזעתי (היה חורף!) והרכבת המזופתת אפילו לא צופרת מרחוק. היא לא באה ולא תבוא, לא שם ולא כאן! וועעעע

בתחנה היו כבר לא מעט אנשים. אני בודקת כל הזמן מתי הרכבת הבאה אמורה להגיע, וכל פעם שעוברת השעה של זאת, אני בודקת את שלאחריה. ואף אחד לא מועילה בטובה פאקינג לצפור את הקריאה המיוחדת: "אני כאאאאאן!"

אז קניתי עוד רדבול.

וחיכיתי.

וקניתי עוד חפיסת סיגריות (כשהנוכחית נגמרה לי).

וחיכיתי.

וקראתי ספר, וקראתי, וקראתי.

ואז היא באה!

אני לא זוכרת כמה זמן ישבתי שם כמו מטומטמת, אבל הרבה, אם הרגשתי ממש מטומטמת. לדעתי היא איחרה לפחות בשלוש שעות!

כשהגעתי לבית החולים, כבר נשארה לי רק חצי שעת ביקור, והאחיין שלי אפילו לא היה - הוא בדיוק יצא עם אבא שלו כשהגעתי! והקטנה - ישנה. כי זה מה שתינוקות יודעים שמצפים מהם לעשות.

ואחותי ישבה לה על המיטה, עושה פרצוץ מופתע כשנכנסתי עצבנית לחדר שלה ואמרה לי שאסור לי לצעוק כי התינוקת ישנה.

אז בדיוק התכוונתי לצעוק שלא אכפת לי כי אני ממש כועסת עלהרכבת המזופתת!!!! כשלפתע הבחנתי בפרצוף הקטן הישן בתוך העריסה, ובמקום צרחות אימים, פלטתי "אווווהה!" שקט.

ואלו קורותיי עם אגד ורכבת ישראל.

כי... אין לנו שום רכבת אחרת כמובן, למרות שבסוף כל נסיעה הקריינית מתגרה בנו ואומרת "להתראות, ותודה שבחרת ברכבת ישראל!"

אההה בכיף, התכוונתי לבחור ברכבת גואטמלה, אבל היא... ב... אממ, גואטמלה!

זין על תחבורה ציבורית.