- התחלתי את השנה החדשה, כיתה יב', היום הראשון לא היה מלהיב כל כך כי השמיניסטים של השנה שעברה היו ממש חסרים והשכבה שלי מעפנה.
- עברתי דירה, והכל מבולגן וכל הבית הפוך ובגלל שיש לי בעיה ואני חייבת שהכל יהיה נקי ומסודר אני נשארת ערה חצי מהלילה כדי לעזור לאמא שלי (שגם היא כמוני) לנקות כדי שהבית יהיה נקי כמה שיותר מהר!
- בגלל כל זה לא היה לי זמן לשיעורים של הפסיכומטרי ועכשיו יש עלי עומס מכל הכיוונים- גם מביה"ס הביאו לנו כבר 3 עבודות להגיש אחרי החגים, וגם בפסיכומטרי אני צריכה לסים את כל המשימות שלא עשיתי ולהתחיל ללמוד כי בקרוב הבחינה.
- מחר הוא חוזר לסופ"ש! ואני כל כך מתלהבת כי כל כך התגעגעתי ואני לא יכולה לחכות כבר שמחר יגיעעעעעע!!!
בעיקרון זו תחילתה של שנה חדשה (עוד מעט גם ראש השנה...) ואני החלטתי שאני אנסה להתחיל בתור אדם חדש, לא אשמור טינה לאף אחד/אחת, אנסה להתחבר עם כולם ולא לנסות לשפוט על-פי רושם ראשוני (למרות שבדר"כ אני צודקת אבל בסדר נו...), אשיק יותר בלימודים כי בזכות הפסיכומטרי הזה הצלחתי להכריח את עצמי ולהחדיר בעצמי מוטיבציות ללמידה ואני אאמץ אותן גם לביה"ס.
ילד חולה נפש (באמת לא בצחוק) בן 13 בערך העיף עלי את הכיסאות של הבריכה בזמן שהוא צועק "יא בת שרמוטה אמן שיאנסו אותך ושאלוהים ייקח אותך" ועוד הרבה קללות שאני לא מעזה להגיד בקול בכלל.
אחרי שאבא שלי העיף אותו בדחיפה והאמא שלו (שטוענת שהיא עו"ד) הזמינה ניידת ואיימה לתבוע את אבא שלי כי הוא הרביץ לילד חולה (והתעלמה לרגע מהעובדה שהילד החולה שלה שהיה ללא השגחה לפני רגע כמעט הוריד לי את הראש), היה לי התקף.
3 שנים לא היה לי התקף, והייתי בלי המשאף כי לא תיארתי לעצמי שייקרה משהו כזה (וככה זה כשהולכים לבריכה בלי אמא ולוקחים רק מגבות וכסף).
והאמא הפוסטמה טוענת שלבן שלה היה פרכוס ושיש לה עדים ושהיא תתבע אותנו ונשלם לה פיצויים כל החיים.
את אבא שלי לקחו למשרדים של המקום וחיכו למשטרה, ואני בינתיים נשארתי לבד בכניסה למשרדים (כלהשאר נשארו איפה שכל הדברים שלנו) ואז הרגשתי את הרעד הזה בכל הגוף, את הדמעות יוצאות, את הקושי לנשום.
והמאבטחים המפגרים חשבו שאני בוכה כי אני מפחדת או משהו ואמרו לי "אל תדאגי לא יעשו לאבא שלך כלום" כשאני עוד שנייה מתחילה להחליף צבעים...
אחרי שהמפגרים הבינו שיש לי התקף הם הרימו את כל מי שהיה במשרדים על הרגליים...
בקיצור, אחרי שהשוטר ראה (ושמע) את חולה הנפש הוא הבין שאבא שלי היה ממש סבלני (בעיקרון כמו שאני מכירה את אבא שלי- מי שמעז להגיד לו 'בן זונה' לא משתחרר בריא, שלם או חי) והאמא עורכת הדין הפוסטמה החליטה שהיא לא תתבע כדי לא לסבך את אבא שלי.
והילדדדדדד המעפן הזה יוצא אחרי האמא שלו, מסתכל עלי במבט דיי מלחיץ, יורק עלי וממשיך לקלל (ויש לו מזל שהיה שם שוטר ושאני לא הייתי במצב פיזי טוב, כי אני אלימה כמעט כמו אבא שלי).
כינוי:
שקוּפה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
