קטע שכתבתי בזמן צוק איתן, והפסקתי באמצע.
החלטתי לפרסם את מה שכתבתי. כנראה שמתישהו אכתוב את ההמשך.
מנהרות ראש השנה - חלק I
אבא הדליק את המסך של האייפון. "שוב אנחנו מאחרים" הכריז בקול מאשים כשראה מה השעה.
"בסדר, מה הלחץ? אז נאחר בחצי שעה" אמרה אמא מהחדר בזמן ששמה עגילים על אוזניה.
"אני מוכן" הודיע לירן, אחי הקטן, שהגיע לסלון לבוש בחולצתו המכופתרת שהשתלבה עם הג'ינס הכחול, כשחגורה מפרידה ביניהם.
"פז? יוצאים." קראה לי אמא שהצטרפה גם היא אל המוכנים שבסלון. "אני בא" השבתי כשכיביתי את האור בחדר וסגרתי את הדלת.
אבא קם מהספה. "יאללה..." דרבן תוך כדי נשיפה.
אמא פתחה את תיקה ושלפה את הפלאפון. "אני רק אודיע להורים שלי שאנחנו יוצאים עכשיו" אמרה.
נכנסנו אל המכונית. ברדיו התנגנו שירים של שנה חדשה, כמו בכל שנה.
"איזה מגניב זה שהכיתה שלי נמצאת תמיד בשנה העברית" התלהב לירן לאחר מספר דקות נסיעה שבהן כולם שתקו.
"מה?" השבתי בחדות המלווה בפרצוף מכווץ. רק הוא יכול לחשוב על דברים כאלה.
"בתשע'ד הייתי בכיתה ד', עכשיו מתחילה תשע'ה ואני עולה לכיתה ה'" הסביר.
"אה" אמרתי כשראשי מוצמד לחלון.
השדרנית נשמעה מידי פעם בין שיר לשיר, דיברה בטון הרך האופייני, איחלה שנה טובה והזכירה לנהוג בזהירות ולא לשתות.
"היא לא חוגגת עם המשפחה שלה?" שאל לירן לרקע קולה.
"בטח הקליטו אותה מראש" אמרה אבא, מבלי שידע בוודאות.
"למה אתה סתם אומר אם אתה לא יודע?" התערבה אמא. "אני חושבת שהם עושים משמרות".
לא היה נראה שלירן מתעניין בתשובות של הוריו. משהו אחר העסיק אותו: "למה יש חיילים בחצר של גן אורה?" שאל כשחלפנו בקרבת הגן.
השיר המתנגן נקטע. "צבע אדום בנהריה והסביבה" אמרה השדרנית בקול לחוץ, והחזירה את השיר.
"כנראה שזה לא מוקלט" מלמל לירן.
"רק זה חסר לנו. מלחמה בצפון עכשיו." אמרה אמא.
שוב השיר הונמך: "צבע אדום בנחל עוז וכפר עזה."
מבטה המפוחד של אמא הופנה אל אבא, שנעץ את מבטו בכביש. "גם מהצפון וגם מהדרום?".
"מה, מה קורה?" אמרתי בלחץ, אבל אף אחד לא ענה.
"צבע אדום בשלומי, נירעם, שדרות..." החלה השדרנית להקריא יישובים מהדרום והצפון.
הפלאפון של אמא צלצל.
"הצבע האדום תפס אתכם?" שמעתי את קולה של סבתא בעמעום.
"לא" השיבה אמא, "אנחנו כבר ליד אשקלון".
"...מטחים כבדים בצפון ובדרום. צה"ל תקף ברצועה ובגבול לבנון..." נשמע קריין חדשות בתחנת הרדיו.
"טוב אנחנו מחכים לכם, אני מקווה שלא קורה שום דבר עכשיו" אמרה סבתא. "עוד כמה זמן תגיעו לראשון?" שאלה, כשברקע החלה להישמע אזעקה.
"אמא?!" אמרה אמא בקול רם. "זה אצלכם???".
"...ברגעים אלו נשמעת אזעקת צבע אדום בראשון לציון, חולון, בת ים..." אמר הקריין.
"אנחנו נכנסים לממ"ד, נפגש..." אמרה סבתא וניתקה.
"מה קורה פה, תובל???" אמרה אמא בלחץ כשבמטה מופנה אל פרצופו הרציני של אבא.
"טלי אני לא יודע. תרגעי טוב?" ביקש אבא בקול רגוע.
"...צבע אדום בתל אביב, הרצליה, חיפה..."
"מתחילה מלחמה?" שאל לירן.
"לא" אמרתי בביטחון, "זאת בטח סתם טעות באזעקות" ניסיתי לא להלחיץ אותו, למרות שהוא מבין הכל.
"...צה"ל מדווח על מאות מחבלים מחופשים לחיילים שהחלו לצאת מעשרות מנהרות
בסמוך ובתוך יישובי עוטף עזה ובסמוך לגבול לבנון בצפון. התושבים מתבקשים
להסתגר בבתיהם." הודיע הקריין.
אמא שמה יד על פיה. יכולתי לראות מהצד את לחייה שהחלה להירטב מדמעות. דמעות של פחד.
"שיפציצו אותם מהאוויר!" צעקתי.
"אי אפשר. הם בטח ליד בתים, כמו בגן אורה" אמר לירן, מבלי להבין את המשמעות.
"...אזעקות ביישובי מרכז, בחיפה, כרמיאל..."
החלון של אמא התנפץ. ראיתי דם על המושב.
"אמא!!!" צעק לירן.
"טלי?!" נבהל אבא.
"תמשיך לנסוע" פקדה אמא.
שמענו דפיקות על המכונית. אלה היו אבנים.
"בנים תורידו את הראש!" צעק אבא בלחץ כשגם הוא מנסה להוריד את הראש ולהמשיך לנסוע במהירות.
לפתע נשמעו שלושה פיצוצים. אלה היו הגלגלים שהתפנצ'רו. אבא החזיק את ההגה
בחוזקה, מנסה לא לאבד שליטה. לצד הכביש הייתה מכונית לבנה שדלתותיה פתוחות.
דם נזל על הכביש בצמוד לה.
יכולתי לשמוע את הבכי של אמא, שהחזיקה את ראשה המדמם לצד המראות הקשים שהיו לצדנו.
אבא פנה ליציאה מהכביש המהיר, ונכנס אל יישוב בצד הדרך.
לאחר מספר שניות הוא עצר ברחוב של בתים פרטיים.
הרחוב היה שומם. שקט. לפתע נשמעה צעקה "זה ישראלים פצועים!" מאחד הבתים.
במהירות הגיעו מספר אנשים, ביניהם מעט חיילים. הם פתחו את דלת המכונית. אמא צרחה בלחץ, גם לירן "תעזבו אותנו!" .
"צריך להיכנס הביתה במהירות! להיות בחוץ זאת סכנת חיים!" צעק עלינו אחד מהחיילים. לא היה לו מבטא ערבי. דרגות קצין היו על כתפו.
"תלכו לאן שהם אומרים לכם" אמר אבא. "אני אעזור לאמא".
אני ולירן יצאנו מהמכונית ונכנסו לבית הצמוד.
"נפצעתם? מי נפצע?" שאלה אישה לחוצה.
"אמא" אמר לירן, בזמן שאבא ועוד חייל עזרו לאמא להיכנס.
"תביאו אותה לפה" אמרה האישה כשהצביעה על שולחן פינת האוכל.
"...מסוקים של חיל האוויר מנסים לבצע ירי מדויק במחבלים שחדרו ליישובים
ישראליים. צה"ל מבקש מתושבי הדרום והצפון להסתגר בבתים ולהתכונן לעימות
אפשרי עם מחבלים. תושבי המרכז מתבקשים להישאר במרחבים המוגנים. חיילים
ואזרחים עם נשק מתבקשים להיזהר – חלק גדול מהחבלים מחופשים לחיילי צה"ל. יש
להימנע מירי על כוחותינו. יש לשים לב לצורת הלבוש, לאורך השיער, לדרגות
ולכל סממן שיכול להפליל את המחבלים" נשמעה מגישת החדשות מהטלוויזיה.
דלת הבית נפתחה. "הגיעו נציגים מכל רחוב ביישוב, מי שרוצה מוזמן להצטרף" נשמע קול מכיוון הדלת, ומיד לאחר מכן הדלת נסגרה.
"למה הם באו?" שאל אבא את אחד האנשים שהיו לידנו.
"מתכננים איך להתנהל ולהתמגן במקרה שהם יגיעו לפה" השיב האיש. "והם יגיעו. זה רק עניין של זמן" הוסיף.
"ראש השנה שמח" אמר לירן בקול ציני כשהוא עוזר לאישה לטפל באמא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Pilot Stories
