אתה יודע, הלכתי לים היום. הים היה כהה וחשוך, גם השמיים וגם המצב רוח שלי. הסתכלתי על קצף הגלים הלבן נושק אל החוף, וחוזר חזרה. משאיר סימנים שהוא היה שם פעם, 

החול קצת יותר כהה לרגע, רסיסים של קצף נשארים לכודים מאחורי האבנים עד שגם הם מתמוגגים ונמסים אל החול הרטוב. 

ישבתי על כיסא שנשכח. החוף היה ריק מלבד כמה רצים ומלצריות עייפות בהפסקת סיגריה. הדלקתי אחת נוספת, 

נשמתי אותה אל הריאות שלי, כמעט את כולה בפעם אחת. אני נזכרת בימים שהייתי משוכנעת שאני האחרונה שאי פעם תעשן, שזה מנהג מגונה חסר פואנטה, רמז נהיר לחוסר עמוד שדרה ובטחון עצמי, 

והיום, אני עדיין משוכנעת שזה ככה, 

ואני בדיוק האדם הזה. 

כשישבתי שם, עם הסיגריה, ובקבוק הבירה החצי ריק שתקוע בחול לידי, חשבתי על יערות הכרמל. חשבתי על הרגע בו יצאתי מהמכונית לבושה בחולצה בלבד, רק כדי לגלות שהחניון הנטוש שהיה מפלט לתשוקה שלנו לפני שמונה שעות לערך, הפך לחניון לאומי פתוח למבקרים, שטוף אור ושמש, כשאנשים מסתכלים עליי בעיניים חוקרניות את עירומי החצוף, ואתה צוחק ונושק לקודקוד ראשי. 

הירוק שנשפך אל מולי היה עוצר נשימה. צינת הבוקר המוקדמת מילאה את ראותינו ונשענת על דלת הרכב ושאפת לתוכך סיגריה. אני עוד לא התחלתי לעשן בזמנו. 

בסופו של דבר, הפסקתי לחשוב עלייך, ועם כל הצער, גם התמונה היפה של יערות הכרמל בבוקר שבת כשאנחנו עירומים למחצה, נפסקה גם היא. ובמקומה הייתי אני לבדי, 

על כיסא בחוף ריק, שואפת סיגריה לריאותיי וחצי בקבוק בירה לצדי. צונן כשהיה כשהנחתי אותו. 

קמתי, 

לקחתי את התיק, 

הדלקתי עוד סיגריה, והמשכתי הלאה