השמש התמזגה עם קו האופק הכחלחל שמעבר לחלוני. הבסים של המטאל בקעו מן הרמקול והרעידו את השמשה שהיא הסתכלה דרכה. היה זה יום שישי אחר הצהריים, והשבת נכנסה מלווה באור רך דרך התריסים, לבושה לבן וביריות.

הסתכלתי בה. 

לתוכה.

רגלייה הארוכות היו כרועות, בטנה שטוחה ועופריה קטנים. לא חפינים, שני הרים קטנים ופטמותיה חשופות, והאוויר הקר מצליף בהן זקורות. 

עירומה הלבן התמזג עם קרני השמש המנומנמות ושכבתי על ידה. העברתי את אצבעותיי בין אצבעות רגליה, ואז את הלשון.

היא ציחקקה, וקולה דפק על תעלות האוזניים שלי בעדינות, הרעיד אותי במקומות שהחשבתי יציבים. 

היא העבירה את אצבעותיה הארוכות בשיערי,

ואת ציפורניה על צווארי, והפחד המתוק מורגש בהבל פי ובנשמתי ההולכת ונהפכת כבדה, 

כי זה רק עניין של שניות עד שתנעץ אותם בבשרי, וטיפות דם בצבע שני יציצו ראשם מבעד לעורי. והן ינזלו אל העורף ומשם במורד עמוד השדרה, ויתנקזו אל חריץ הישבן שלי,

יחד עם הזיעה והלכלוך של השבוע האחרון.

וכשהיא תסמן,

אעשה.

אשכב על בטני לאורך המיטה, ולשונה תעביר בי צמרמורת, ושובל רזה של רוק ימרח לאורך גופי, וידייה יבעלו אותי. 

אצבעותיה הארוכות יתבעו בעלות על כל מה ששייך לי. ואני אתן בהכנעה. ומתוך מפל התשוקה שבין הרגליים שלי, ינבטו אלפים של דגלים לבנים קטנים.

וגניחותיי יהיו המנון המדינה השלטת.

והיא תדחק אותי אל הפינה,

ואגרופה יחדור אליי בחוזקה, ואנשך את הכרית כששיניה נעוצות בדגדגן שלי. ואין 

ויש

ואין

לי מילה בעניין.

ואחרי שתשאיר ממני שאריות אשה,

היא תנגב ממני בעדינות את הדם, הזיעה ונוזלי הגוף, 

תנשק אותי על המצח, ותשאיר סימני ורודים של טריטוריה,  ורודים

ודמעותיי יגלשו במורד שדיה,

והיא תלטף את שערי,

עד שאתעורר מחר בבוקר והיא כבר לא תהיה.