נדמה לי שהדבר שהכי חסר לי מכל חבילת המערכת יחסים הזו, אלו הריבים. הצרחות שורטות הגרון והעיניים הדומעות והכרית הרטובה והאיחולים המרושעים והדברים שמתחרטים שאמרת בבוקר. חסר לי שאכפת לי כל כך ממשהו או ממישהו עד שאני לא יכולה פשוט לשתות קפה ולהרגע, אני צריכה לצעוק את זה, כי אחרת איך הוא יידע, ואם הוא לא יידע איך החיים שלי ימשיכו כרגיל, ואו שזה יהיה מושלם או שלא יהיה בכלל, ואם זה לא מסתדר עכשיו אז זה לא יסתדר אף פעם, ואמא, אלוהים, אם זה לא יסתדר אף פעם, והחרדה שילך ולא יחזור, והחרדה שאני ארצה ללכת, והחרדה שמה שפעם היה תיכף נעלם,

הכי חסר לי הריבים. 

אני מדברת הרבה. כל מי שפגש אותי אי פעם יגיד לך, שאני מדברת הרבה. אני מדברת הרבה ומהר, לפעמים אני מדברת מהר וחושבת מהר יותר, אז המילים נבלעות, ואני מדברת הרבה, וכל הצלילים צפופים ונכנסים אחד בשני, כי יש לי כל כך הרבה מה להגיד וכל כך מעט זמן. אני מדברת הרבה ויש לי הרבה דעות והרבה נימוקים. לאחרונה אני לא מדברת בכלל, 

אני אומרת שלום ולהתראות, ומנהלת סמול טוקס בכישרון אין קץ, אבל אני לא מדברת וגם אין לי מה להגיד, ואין מי שיקשיב ומה זה בכלל משנה,

כשהייתי קטנה דוד שלי היה מסובב אותי ועושה כאילו הוא מוציא את הבטריה שבגב שלי כדי שאני אפסיק לדבר,

אז מישהו הוציא אותה סוף סוף