גבירותי ורבותי, ברוכים הבאים להצגה הגדולה ביותר בתולדות הדור המזויין שלנו, חושפנית, מטורפת, ומשוגעת, הלא היא סצינת מועדוני הלילה הארצישראלית המצויה.

אני שונא מועדוני לילה, ואת כל קרנבל התחפושות הזה שנמצא שם. אני שונא את מעטה ההנאה שהם משדרים, שמתחתם מסתתרת ערימה של קיא זרע ורפש. את הערב כמובן אתה חייב להתחיל עם משקה אלכוהולי שבחיים לא תהנה מהטעם שלו אבל יסדר לך את הערב כי הוא לא יהיה אותו דבר אם תהיה צלול. וכמובן שמפה אפשר להגיע למחשבה: "למה הוא לא יהיה אותו דבר אם לא תהיה צלול?", והתשובה לשאלה הזאת, היא שהכל שם זה חרא, והאלכוהול הכבד שבעצמו הוא חרא טהור יגרום לך "להיפתח" ו"להשתחרר". אי אפשר להפתח ולהשתחרר גם כשאתה צלול? בטח שלא, כי כל הקטע של מועדוני לילה הוא עניין המצוד, שגם אותו אני לא סובל.

תמיד שהלכתי עם חברים למועדון, הם בחיים לא באו בשביל באמת להתפרק או להנות סתם, הם באו תמיד במטרה לזיין. וזהו הטבע האנושי במלוא הדרו! בואו לראות איך הטווסים טורפי הנבלות הלבושות בלבוש פרובוקטיבי, באים וצדים את טרפם הריק מתוכן, תוך כדי קריאות חיזור שיוצאות ממיתרי קול חרוכים מסיגריות וספוגים באלכוהול, כדי לקיים מצוות פרו ורבו ושיבואו ויטפחו להם על הכתפיים ויגידו להם: "ווואלה, איזה גבר אתה!!". וכל זה על רקע שירים מתקתקים עד כדי גועל שמתנגנים בליווי באסים שאחרי זה עושים לך צלצולים באוזניים. 

אני לא אשקר לכם ואני לא אגיד שאני לא הייתי חלק בזה. הייתי. ואז זה נראה לי ריקני. אז הייתי צופה מהצד איך כל החברים שלי ממזמזים מכל הבא ליד ואני נשאר לבד. ואז זה נראה לי מייאש. אז הלכתי לצד ועישנתי לפחות איזו חצי קופסה. ואז זה נהיה לי מדכא. אז הלכתי לצד כי גם ככה היו לי את הצרות שלי והתחלתי לבכות, תוך כדי שחברים שלי קלטו שמשהו נשבר אצלי ואז הם באו לנחם. ואז הכל נהיה מתסכל, והתחלתי ללכת מכות עם מישהו שהסתכל מהצד וצחק עלי. אני לא בנאדם שהולך מכות בדרך כלל. אבל באותה תקופה זה קרה לא מעט, כי היה בי כל כך הרבה כעס עצור שהיה לי קשה להחזיק בו. החברים שלי החזיקו אותי ומזל שהם היו שם, כי היינו הורגים אחד את השני. 

ואז הפסקתי להגיע. כי נמאס לי מהשואו הזה. ואז הפסקתי לצאת, כי נמאס לי מהכל.

"אני פחדתי שזה יקרה, ועצוב לי שזה הגיע למצב הזה", אמר לי אחד החיילים כשהחלטתי לעזוב את הפלוגה. כל אחד הרגיש שהוא היה צריך להגיד משהו, אבל אף אחד לא אמר כלום, חוץ ממנו. שנתיים של הניכור החברתי הכי גדול שעברתי נגמרו. שנאתי להיות מוקף באדיוטים. באנשים אטומים שאדישים לסבל של האחר. באנשים שכל כך פקפקו בי עד שהם גרמו לי לפקפק בעצמי. אלה היו שנתיים מהצבא שלי. והשנה האחרונה גם לא היתה דבש. ובאזרחות ניסיתי לעכל את הכל, וזה היה יותר מדי. שנאתי את עצמי. כעסתי על עצמי. התחרטתי. ובעיקר הרגשתי אשמה. המון אשמה. 

גברתי, את לא הראשונה שדוחה אותי, ולא האחרונה.

אולי אני אחפש אושר במקום או בסביבה אחרת.

ואולי אני אחפש אותו במקום עמוק יותר.

ואולי אני אמצא, או מצאתי אותו.

ואולי הוא לא נמצא מסביב?

ואולי הוא בתוכי?

במצולות?

בעומק?

בנפש?

בי?