יש לי זיכרון חד וחמים מהילדות שלי.

כשהייתי קטן הייתי הולך לטייל עם ההורים בטיילת. הטיילת היתה מקום יפה, עם מזרקות ונוף מדהים לים ולנמל. הייתי הולך יד ביד עם אמא ואבא, והם היו מנדנדים אותי כמו נדנדה כזאת. הייתי תופס אותם חזק ולא משחרר, וכל הזמן הייתי מתחנן שינדנדו אותי עוד פעם, והם היו נענים לבקשתי בשמחה עד שהם התעייפו מזה כבר. וזה בסדר. המשכנו בטיול שלנו ופתאום אני רואה שכל הטיילת מלאה בבועות. שאלתי את אמא ואבא איך זה קרה, והם אמרו לי שכנראה מישהו זרק סבון לתוך המזרקה והקצף עלה על גדותיה של הבריכה. זה נראה לי מצחיק מאוד. זה מצב שהוא מושלם לתמימות של ילד. רחוב מלא בקצף בועתי, שרק מחכה שיתפלשו בו. אבל עדיין החזקתי חזק חזק בהורים שלי. אחרי זה הלכנו לאיזו אנדרטה שהיתה בה תותח. החלטתי לטפס עליה ולשבת על התותח. לא היה אכפת לי מזה שהוא מלא בזבל שאחרים זרקו לתוכו. הייתי שמח. אושר כזה של תמימות.

בזמן האחרון יצא לי לפקוד את הטיילת רק בלילה. כל מה שראיתי שם אלה ערבים עם נרגילות, חברים מסתובבים להם ושותים וצוחקים, וזוגות אוהבים שבוהים בשמי הלילה ובנוף המדהים. זה מצחיק. הטיילת התבגרה ביחד איתי.

אני צריך לחזור לשם פעם באור יום. לטייל שם באיזה יום שבת, אבל לבד. ולזרוק שם סבון לתוך איזו מזרקה. כדי שילד קטן ותמים יבחין בבועות, ובמקרה שהוא יגדל להיות כמוני, יהיה לו זיכרון יפה להיאחז בו.